על מה ההימור לגבי מערבולת הסכסוך האמריקני-ישראלי?

ישנה אמונה שאינני מסכים איתה, בקרב חלק מהמשקיפים בעניינים פוליטיים ויחסים בינלאומיים, שיש הבדלים עמוקים ויסודיים בין ארה"ב למדינת הכיבוש הקולוניאלית שעלולים להוביל לביטול התפקיד הפונקציונלי של מדינה זו שיצרה ארה"ב עצמה ולירידה ברמת היחסים האסטרטגיים ביניהן.

אופי מערכת היחסים של ארצות הברית עם ישראל נקבע על פי מקורות הופעתן של שתי המדינות מטיהור אתני ואפליה גזעית, כמו גם גורמי ביטחון דתיים, אידיאולוגיים, פוליטיים, צבאיים, ואופי החברות של תערובת אתנית, גורמים שלא ניתן להתגבר עליהם תחת השיטה הבינלאומית הנוכחית של ארצות הברית וניסיונות לקיים את ההגמוניה החד-צדדית של ארצות הברית.

לכן, בשני המקומות יש כיום מגמות המנבאות את חוסר הקיימות של היציבות הנובעת ממציאות ההיסטוריה של אותם גורמים ועובדות דומות, לרבות אשליה של לאומים שיוצרים קבוצות דתיות והתגברות על הסתירות של התערובת האתנית של האוכלוסיה שבאה כמהגרים להתיישב באותן מולדת בעלות ציוויליזציה והיסטוריה.

שני שקרים שהומצאו על חשבון זכויות לאומים אחרים של הבעלים הילידים של המדינה, ועל חשבון הציוויליזציה וההיסטוריה דרך כל הניסיונות שעדיין מתנהלים להביא למודעות לעמים הילידים.

ההוגה הפרוגרסיבי נועם חומסקי אומר בהקשר זה, כי קודם כל, אסור לנו לאבד את העובדה ששלוש המדינות הגדולות התומכות ביותר במדינת הכיבוש הישראלי הן ארצות הברית של אמריקה, קנדה ואוסטרליה. הם ישויות המבוססות על תנועות התיישבות קולוניאליות, שהשמידו את האוכלוסייה הילידית.

Today, what the Israeli colonial occupation is doing in Palestine is a picture similar to what happened in those countries, policies that were built with careful planning since the beginnings of the crime of population replacement and ethnic cleansing of our people in their homeland.

המניעים של תמיכתה הבלתי מותנית של ארצות הברית בישראל מבוססים על מה שהזכרתי בהתחלה של הסיבות הדתיות והתרבותיות המיוצגות בהגותה ובגישתה של הציונות הנוצרית. Christian fundamentalism arose before Jewish fundamentalism, as Christian fundamentalists read in the Bible about the need for the Jews to return to Palestine according to their vision.

Among these fundamentalists are “evangelicals who enjoy great influence in decision-making circles in the United States and even in European countries where they are spreading, and they believe in the literalness of the Old and New Testaments together, as according to their belief, “the establishment of the State of Israel is a prelude to the return of Christ the Savior, who will confront the pagans, among Muslims and other Arab Christians, specifically in the East, during a major battle called “Armageddon”, meaning the plain of Armageddon in Palestine, and that Peace between the Palestinians and the Israelis is a delay in God's promise, according to their claim.

מנגד, ישנו תפקידו של השדולה הישראלית בהנחיית מדיניות החוץ האמריקאית התומכת במדינת הכיבוש הקולוניאלי ללא גבולות, ואף מממשת את תפקידה כשותפה מלפני הכרתה במדינת ישראל במניעת העם הפלסטיני מלממש את זכותו להגדרה עצמית והגבלת זכות זו לעם היהודי כביכול.

כאן יש להתייחס לגישתו של חומסקי בין משטר האפרטהייד של דרום אפריקה למשטר הקולוניאלי הישראלי. Chomsky adds, "In the case of South Africa, the international community eventually exerted intense pressure to end apartheid within a single state, while in the case of Palestine, the international community appears ready to support "statehood" without seriously addressing Israeli apartheid.
The slogan of “constructive engagement” and the two-state solution are two myths that distract attention from the core issue and allow continued colonization and ethnic cleansing in Palestine, as well as allowing the United States, Britain, the European Union, and Canada to affirm over and over again their support for apartheid through political rhetoric, military support, contracts and trade agreements with Israel, and profiteering at the level of monopolistic and multinational corporations from colonialism and continued occupation.

מערכת היחסים האסטרטגית הקושרת את מדינת הכיבוש הישראלי לארה"ב ולמי שנמצאים במסלול מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת על אידיאולוגיה של קולוניאליזם ודיכוי עמים והבטחת המשך ההגמוניה האמריקאית כשוטר העולם הזה, למרות מה שנראה היום כתחילת קריסתה של דרך זו המבוססת על השיטה החד-קוטבית.

הטרור היה ועודנו אחד המאפיינים של מערכת יחסים אסטרטגית זו, והוא אינו מוגבל לאותם פעולות שבוצעו על ידי "דאעש" ו"אל-קאעידה" ואחרים באזור. אחיי באזור להמשיך ולפגוע במדינה הלאומית הערבית ומטרות הפרויקט הלאומי הפלסטיני להביס את הכיבוש הקולוניאלי, כי קנדהאר חשובה להם יותר מכתבתי בשבוע שעבר מאשר ב'.

מערכת היחסים הקיימת בין שתי המדינות ומה שמייצגת ההטיה בקונגרס האמריקני למדינה היהודית אינה חדשה, כמובן, אבל יש מקום, לפחות צר, להבנת המצב הפלסטיני וזכויות עמנו, למרות שזה על הנייר.

כעת למרחב הזה כבר אין השפעה משמעותית בקונגרס פרט למיעוט קטן המיוצג על ידי קבוצת פרוגרסיבים או סוציאליסטים שמאלנים במפלגה הדמוקרטית בראשות ברני סנדרס ומספר חברי שורשים ערביים שמספרם למרבה הצער אינו עולה על אצבעות היד. הדבר דומה להתנגדות למלחמה נגד העם הווייטנאמי, על כל רחבי המדינות והפופולריות שלה.

לפני חודשיים הועלתה הצעת החלטה בבית הנבחרים "קונגרס" לברך את ישראל לרגל יום השנה ה"75" שלה. בניגוד למקובל, הוא התעלם לחלוטין מהאזכור של עמנו הפלסטיני והתייחס רק לשלום בין ישראל ל"שאר המדינות השכנות". הרפובליקנים דחו כל התייחסות לפתרון שתי המדינות כפי שהיה בעבר, וההתייחסות הוגבלה ל"הסכמי אברהם" בלבד.

החלטה נוספת שהתקבלה לפני יומיים ברוב חברי קונגרס משתי המפלגות, למעט התנגדותם של 9 חברים בלבד, דוחה את הטענה שישראל היא מדינת אפרטהייד, ומאשרת את זכותה להגן על עצמה, וכך גם האירופים, למרות שישראל מגנה רק על המשך הכיבוש הקולוניאלי שלה.

זאת בנוסף למהלך ההצבעה של ארצות הברית במועצת הביטחון ובעצרת האומות המאוחדות על החלטות הקשורות לפלסטין, המגנות על המדינה הכובשת ואף מעודדת אותה כעת להמשיך בפשעיה ללא כל דין וחשבון או סנקציות, אלא להמשיך ולנהוג במדיניות הגזר ללא מקלות, במטרה להסיר את האשמה או לספוג מכאן כמה התנגדויות.

אפילו ביידן הזקן לא הסתיר את הציונות שלו, עליה התוודה בביקורו בבית לחם, ואשר דרשנו בהמתנה לשובו של ישו כדי למלא את בקשותינו וזכויותינו. כך ועם כל החוצפה, זו המדיניות האמריקאית שקבעה המדינה העמוקה בארה"ב בהשפעת בעלי מתחם התעשיות הצבאיות והפיננסיות שם כדי להבטיח שהיא תמשיך לשרת את הגורמים האסטרטגיים הזה.

המשבר החולף היום בין הממשל האמריקני לממשלת המדינה הכובשת אינו מהווה לדעתי מחלוקת לגבי טיב היחסים האסטרטגיים או תפקידה התפקודי של המדינה הכובשת לא רק באזור, אלא גם בהתערבות בתנאים הפנימיים במספר מדינות בעולם כדי לשמר את התפקיד וההגמוניה של ארה"ב וניהול האינטרסים החמים והקונפליקטים המשותפים שלהם בעולם. לרבות המשך ניהול הסכסוך שלנו עם התנועה הציונית ותוצאותיו המיוצגות על ידי המדינה הכובשת ומשטר האפרטהייד, דרך הגישה של ניהול המשבר ללא פתרונו באופן המאפשר לכפות מציאויות חדשות בשטח על ידי יישום חזון הפונדמנטליזם הנוצרי הציוני והקונצנזוס של המפלגות הציוניות הקשורות לכך ולמרות האינטרסים האנוכיים הפנימיים של הקונפליקט שבין זה לבין הקונפליקט הפנימי. החברה שלהם והמציאות תחת ההשלכות של חילוקי הדעות של התנועה הציונית עצמה מאז הקמתה.

הממשל האמריקני רוצה הבטחות ליציבות העניינים במדינה הכובשת ושימור אחדותה וחוזקה כדי שיוכל ליישם את תוכניותיו באזור ששרטט לפני חצי מאה ומעלה, כפי שקורה מצדו באזור מזרח מרכז אירופה והניסיונות למצור את רוסיה במלחמה שהיא מנהלת במיופה כוח, התוכנית שדיברה עליה לפני ארבעת העשורים הביטחון הלאומי של ארה"ב. למנוע את התרחבות כוחה של סין בעולם ואת המעבר למערכת רב קוטבית והיחלשות של אירופה ככפופה למדיניות האמריקאית.

לארה"ב אין שום קשר למה שהאופוזיציה הציונית מעלה, שאין לו שום קשר לנושא הכיבוש, וקשור לעניין שלהם בהליכים שיפוטיים ולטענתם להיעדר דמוקרטיה ועליית הדיקטטורה. ההיסטוריה של מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת, על מרכיביה השונים, על תמיכה במנהיגי דיקטטורים שרמסו את הדמוקרטיה ואף דיכאו את עמיהם באמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה והבלקן. ארה"ב היא שביצעה או תמכה בהפיכות נגד משטרים דמוקרטיים נבחרים. הקריטריון עבורה הוא קיומם של משטרים דיקטטוריים או דמוקרטיים הוא המידה שבה משטרים אלו משרתים את מדיניותם, השפעתם ותוכניותיהם. זו מערבולת שהחלה להתפוגג עם ההסכמה על הזמנת נתניהו לוושינגטון, קבלת הפנים הנלהבת של הרצוג, ואולי החזרה הקרובה של גנץ לממשלה אם הגנת נתניהו והחזון האמריקאי יובטחו על פי עסקה שאפשר להגיע אליה.