מעצר בעלי חנות הספרים במזרח ירושלים - פשיזם אות באות

1. הפשיטה על חנות הספרים במזרח ירושלים ביום ראשון השבוע, ומעצרם של מנהליה, מחמוד ואחמד מונא (הם שוחררו אתמול), היא אקט פשיסטי, הרומס זכויות אדם ופוגע באופן בוטה בחופש הביטוי. היא מעוררת אסוציאציות מבהילות מההיסטוריה, שכל יהודי מכיר היטב. המוסר הכפול זועק לשמים: בזמן שאנשי ציבור ישראליים מדברים בגלוי על טיהור אתני בעזה כאפשרות לגיטימית ואף מבורכת, חוברת צביעה לילדים בשם "מהירדן לים" היא עילה למעצר ממושך. כל אדם בר דעת מבין שמדובר במעצר פוליטי, שאין בו שמץ של קשר לביטחון הציבור.
2. 
   
3. החנות נחשבת למוסד תרבותי מרכזי במזרח ירושלים, והיא משרתת בעיקר קהל בינלאומי של דיפלומטים ואקדמאים — לא בדיוק אנשים המועדים לטרור. מוצעים בה למכירה ולעיון גם ספרים של עמוס עוז ומחברים ישראלים אחרים (לתשומת לבם של קוראי "הארץ", בין הדברים שעוררו את חשדם של השוטרים היה עותק של עיתון זה). מכריהם ומוקיריהם הרבים של המוכרים העצורים מספרים על אנשים הדוגלים בדיאלוג ומאמינים בשלום בין העמים. מדוע אפוא הם חשודים? התשובה המתבקשת: הם פלסטינים.

מעבר לכל העוולות הכרוכות בפשיטה ובמעצר, הם נושאים עמם מסר, וחושפים את מעמדו האקסיומטי בישראל: לא זו בלבד שאין חפים מפשע ברצועת עזה, אלא שאין פלסטינים חפים מפשע בכלל. כולם כולל כולם תומכי טרור. זו הנחת המוצא, וכעת, שיוכיחו אחרת. אנחנו, לעומת זאת, עם חפץ חיים ושוחר שלום, בהגדרה, לא משנה כמה ראיות מחרידות המצביעות על המסקנה ההפוכה מצטברות לנגד עינינו.

הנה דוגמה אנקדוטלית. בחודש שעבר התקיימה בוועדה לזכויות הילד ישיבה מפתיעה בראשות היו"ר ח"כ אלי דלל. כותרתה, "חינוך לשלום בר קיימא". אלא שבניגוד למשתמע מהכותרת, עיקר הדיון עסק ב"אינדוקטרינציה למלחמה" של מערכת החינוך הפלסטינית, ש"לא מעניקה לגיטימציה לקיום הלאומי הציוני ולנרטיב שלו".

ומה לגבי האינדוקטרינציה במערכת החינוך הישראלית? מיותר לבדוק. אנחנו הרי בני אור, חפצי חיים. כולם יודעים שפנינו לשלום וכל המלחמות נכפות עלינו. לכן, הישיבה לא עסקה בעובדה שגם ספרי הלימוד הישראליים לא מכירים בנרטיב הפלסטיני ואינם מעניקים לו לגיטימיות. היא לא התייחסה, למשל, לעובדה שבספר לימוד לבית הספר היסודי מוצגת מפת ישראל מהים עד הנהר, או אפילו בכך שבתוכנית ללימודי היסטוריה בישראל לא דנים בהסכמי אוסלו.

למעשה, מחקרים מראים שספרי הלימוד של שני העמים לוקים בעיוורון כלפי הנרטיב של האחר, וכוללים מידע עשיר בעיקר על האחר כאויב. הם מראים גם שההאשמות על אנטישמיות והסתה לאלימות בספרי הלימוד הפלסטיניים כוללניות ומוגזמות, וכן שהצגת הפלסטינים בספרי הלימוד הישראליים היא מזערית, חד־ממדית ומעוותת, ואין בהם כמעט אזכור של הכיבוש או דיון בלגיטימיות שלו.

אבל בישראל לא נותנים לעובדות לבלבל. כאמור, יש אקסיומות שמהן נגזר הכל — טובים ורעים, שוחרי שלום ושוחרי טרור. "אין ישראלי או יהודי שלא רוצה בשלום", קבע דלל בישיבה, כשהוצגו בפניו טענות ביקורתיות ביחס לתוכניות הלימוד בישראל, והוסיף שלצערו, "לא רק שזה לא נמצא בצד השני, גם נמצא אצלם רצח והשמדה".

בשבוע שעבר כתבה מנהלת בית ספר בישראל ברשת חברתית, ש"בעזה אין חפים מפשע". מעניין מה היה קורה אילו מנהלת ערבייה היתה כותבת שאין חפים מפשע בישראל. למען האמת, לא צריך לדמיין. אנחנו יודעים בדיוק מה היה קורה.

* המאמר נכתב על ידי נועה לימונה בעיתון הארץ בתאריך 12 בפברואר 2025.