בפלסטין, הפוליטיקה גוועת

באביב 2025, הנוף הפוליטי הפלסטיני נראה שביר מאי פעם. על רקע הפילוגים המתמשכים, הפרעה מוסדית ואובדן אמון הציבור, נראה שהפוליטיקה הפלסטינית נכנסת לדעיכה איטית, כאשר תפקידים ואחריות נשחקים לטובת קיפאון והסתיידות.

לאחר שנים של פילוג בין עזה לגדה המערבית, הרעיון של פרויקט לאומי כולל נשחק. בחירות נעדרו, מוסדות החקיקה שתקו, והפלגים הפכו לישויות מנהליות ולא לכוחות לשינוי פוליטי. מה שכונה בעבר "המערכת הפוליטית הפלסטינית" אינו נהנה עוד מלגיטימציה של ממש בעיני פלח רחב באוכלוסייה, בעיקר בקרב הדורות הצעירים, הרואים במפלגות הוותיקות סמלים של כישלון ופילוג.

הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ממשיכה להישחק מבפנים תחת משקלן של חלוקות מינהליות וכלכליות, בעוד חמאס בעזה שולט תחת מצור חונק שגורם לו להיות מודאג יותר בהישרדות מאשר בבניית פרויקט לאומי אמיתי. בשני המקרים, הפוליטיקה הפכה ללא יותר מניהול משברים, ללא סיכוי אמיתי לחידוש הלגיטימציה או השגת אחדות לאומית.

הכיבוש הישראלי, בתורו, מנצל את המציאות הזו, ממשיך להרחיב את ההתנחלויות ולערער כל סיכוי לפתרון מדיני אמיתי. לאור היעדר האחדות הפלסטינית בקבלת ההחלטות וההתעסקות בעולם במשברים הפנימיים שבו, הפרויקט הלאומי נסוג צעד אחר צעד, בעוד הזמן מואץ לטובת עובדות בשטח שקשה לשנות בהמשך.

בתוך המהומה הפוליטית הזו צצה תופעה חדשה ומסוכנת: ניתוק ההנהגה הפלסטינית מהדופק ברחוב. מרכזי קבלת החלטות אינם מבוססים עוד על אינטראקציה חיה עם הדרישות והדאגות היומיומיות של אנשים. במקום זאת, הם פועלים בתוך חישובים פנימיים צרים, מונעים יותר על ידי פחד מקריסה או אובדן שליטה, ופחות על ידי הדחף לחידוש או שינוי.

כיום, בעוד שהקריאות מתגברות לחשוב מחוץ לקופסה ולשקול אופקים חדשים, נראה כי מנהיגות לכודה בתוך הקופסאות הישנות שלה. היא כבר לא מודדת את נוכחותה באמצעות סקרים ברחוב, אלא באמצעות יכולתה לנהל משבר מחודש במינימום הפסדים. בהיעדר פרויקט לאומי מאוחד, התחדשות פוליטית הפכה לטקטיקה הישרדותית בלבד, לא לאסטרטגיה לבניית עתיד.

כך, הפוליטיקה מאבדת בהדרגה את מהותה האמיתית: להיות כלי לייצוג רצון העם ולהגשמת שאיפותיו. בהיעדר מהות זו, "פוליטיקה" הופכת ללא יותר מאשר ניהול משברים עוקבים... עד שהיא מתרוקנת מכל יכולת אמיתית להשפיע או לשנות.

מרכיבי הכישלון של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית

המציאות המרה הזו לא נבעה מרגע אחד, אלא מהכישלון המצטבר של שתי ההנהגות הפוליטיות: אלה שקראו להתנגדות מזוינת ואלה שנקטו שיטות שלום.

ראשית: כישלון תומכי ההתנגדות המזוינת

• היעדר אסטרטגיה מדינית כוללת: הסתמכות על תגובות צבאיות ללא חזון ברור לתקופה שלאחר העימות.
• הפיכת ההתנגדות למטרה ולא לאמצעי: המשך הלחימה מבלי לקשור אותה למטרות פוליטיות קונקרטיות.
• אובדן תמיכה עממית: בשל המחיר האנושי הגבוה והמצור.
• בידוד אזורי ובינלאומי: אי השגת תמיכה פוליטית אמיתית בעניין.
• סיעות צרה: מתן עדיפות לאינטרסים של ארגונים על פני האינטרסים של הפרויקט הלאומי.
• קיפאון של כלי המאבק: הסתמכות על אמצעים מסורתיים ללא פיתוח נתיבים מקבילים כמו התנגדות עממית ודיפלומטיה.
• 
  

שנית: כישלון של חסידי שיטות שלום

• הסתמכות יתר על גורמים חיצוניים: המתנה לפתרונות מהקהילה הבינלאומית למרות חוסר הרצון האמיתי שלה.
• ניהול משא ומתן מעמדת חולשה: ללא מינוף יעיל.
• שחיתות ואסיפיקציה של מוסדות: זה החליש את אמון האנשים בתהליך השקט.
• היעדר פרויקט לאומי ברור: חוסר יכולת להציג חזון מקיף ומשכנע.
• מנותק מהדופק ברחוב: ההנהגה הפכה למעמד מבודד.
• הסתגלות לסטטוס קוו: זה הפך את המאבק הפוליטי לניהול משברים בלבד ללא ניסיון אמיתי לפרוץ את המבוי הסתום.

הפוליטיקה הפלסטינית אולי עדיין לא מתה לגמרי, אבל ברור שהיא גוססת. בעוד הפרידה הזו מהעם והקיפאון האינטלקטואלי נמשכים, הפרויקט הלאומי עצמו בסכנת הכחדה.

רק חידוש המחשבה המדינית ובנייה מחדש של מוסדות על יסודות דמוקרטיים וייצוגיים באמת יכולים להחזיר תקווה לפוליטיקה הפלסטינית. רק חיבור עמוק לדופק הרחוב, וחידוש כלים של התנגדות שלווה או מזוינת בתוך חזון לאומי כולל, יכולים להחיות את החלום של מדינה פלסטינית עצמאית.

המשך הגישה הסטרילית הזו יוביל רק למוות של הפוליטיקה... ואולי לאובדן פלסטין עצמה.