כיצד נשיג שלום ישראלי-פלסטיני

ב-2007 ערכנו מחקר מעמיק במכון מחקר שניהלתי אז,לבירור גישת הציבור בישראל כלפי פתרון שתי המדינות ושלום עם הפלסטינים. התוצאות הצביעו על צעדים ברורים שנדרשו כדי לשנות את דעתם של רוב הישראלים לתמיכה בשלום. כיום, לרעיון של מדינה פלסטינית יש התנגדות של רוב מוחלט של הישראלים, גדול מזה שהיה ב-2007. כמובן, מאורעות ה-7 באוקטובר הגבירו את חששות הישראלים מכל צורה של עצמאות פלסטינית. עם זאת, לאף לא אחד מהמתנגדים לפתרון שתי המדינות אין נוסחה אחרת שעשויה לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני או למנוע מתקפות פלסטיניות בעתיד נגד ישראל, חוץ מהמשך החיים על החרב והפעלת כוח ועוד כוח שהוכחה כי אינה יכולה להביא לידי הכרעת הפלסטינים. גם כאשר תסתיים המלחמה הנוראה בעזה, יישארו יותר משבעה מיליון יהודים ישראלים ויותר משבעה מיליון ערבים פלסטינים על פיסת האדמה הקטנה שבין הנהר לים. בסופו של דבר, לא יהיה מנוס מחזרה לרעיון החלוקה –שתי מדינות לשני עמים.אין אפשרות הגיונית אחרת.

בין אם הישראלים אוהבים זאת או לא, בין אם הם מסכימים או לא - לעם הפלסטיני יש תביעות לגיטימיות להגדרה עצמית על חלק מהאדמה שבה הם חיים דורות רבים. כפי שהיהודים הישראלים רואים בארץ ישראל את מולדתם, כך הפלסטינים רואים בארץ פלסטין את מולדתם, וזה לא ישתנה. למעשה, ככל שהפלסטינים מדוכאים וסובלים יותר מעוולות השליטה הישראלית עליהם –הפקעת אדמות, בניית התנחלויות, כליאה, אלימות של צה''ל ושל מתנחלים, מחסומים, הגבלות תנועה, חנק הכלכלה– כך נחוש יותר מאבקם להכרה לאומית, ללגיטימציה בינלאומית. האסטרטגיה הפלסטינית להשיג עצמאות במשך למעלה מ-76 שנים התמצתה בהפעלת לחץ ערבי ובינלאומי על מדינת ישראל ועל הציבור הישראלי, באמצעות אלימות ודרך הקהילה הבינלאומית ובתי הדין בהאג. אך אסטרטגיה זו לא הביאה לידי שחרורם ועצמאותם ולא תרמה לביטחונם אולכבודם הלאומי. במקום זאת, היא חיזקה בישראל את העמדות הקיצוניות נגד הפלסטינים ואת התמיכה הציבורית בימין המתנגד למדינה פלסטינית. גם אם הפלסטינים טוענים שהמשפט הבינלאומי מעניק להם זכות להתנגד לכיבוש בכל האמצעים, היותם "צודקים" אינה הופכת אותם לחכמים. האסטרטגיה שלהםכשלה, והפלסטינים לכודים בכישלונם. לישראל אין אסטרטגיית שלום מאז ימי אהוד אולמרט כראש ממשלה, והיא לכודה בהיעדר אסטרטגיה משלה בסוגיה הקיומית ביותר שלה – הסכסוך עם הפלסטינים.

אף אם הפלסטינים יצליחו לגרום ל-191 מדינות החברות באו"ם להכיר במדינת פלסטין (כשרק ארה"ב וישראל יתנגדו), הכיבוש הישראלי בשטחים שהפלסטינים תובעים למדינתם לא ישתנה ולא ייעלם. למעשה, כדי להשיג חירות, ביטחון וכבודהפלסטינים זקוקים בעיקר להכרה של מדינת ישראל עצמה. זו צריכה להיות האינטרס הלאומי של ישראל –הכרה בהקמת מדינת פלסטין בשטחים שנכבשו ב-1967 (עם חילופי שטחים מוסכמים בהתחשב במציאות שנוצרה מאז). הכרה זו של ישראל אינה רק הפתרון הטוב ביותר עבורה מבחינת ביטחון אמיתי ויחסים בינלאומיים, אלא גם הפתרון הציוני ביותר האפשרי. ישראל מגדירה את עצמה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, אך בפועל בין הנהר לים היא אינה דמוקרטית ואינה יהודית– כאשר 50% מהאוכלוסייה תחת שליטתה הם פלסטינים, לישראל אין רוב יהודי ברור, ודמוקרטיה אינה חלה על כל תושבי הארץ. אפילו בירושלים, הבירה הנצחית והבלתי מחולקת של ישראל והעם היהודי, 40% מתושביה אינם יהודים– הם פלסטינים שאינם אזרחים ישראלים, והם חסרי זכויות שוות.

המחקר שערכנו ב-2007 הראה אז כי כ-70% מהישראלים היו מוכנים לעשות ויתורים של ממש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל (בשטחים שנכבשו ב-1967), אילורק האמינו שהפלסטינים הם שותפים אמיתיים לשלום. אני סבור שאילואותו מחקר היה נערך היום, היו מתקבלות תוצאות היו דומות. כששאלנו אז ישראלים מה ישכנע אותם שהפלסטינים באמת מוכנים לחיות בשלום עם ישראל, התשובות היו אחידות בכל קבוצות האוכלוסייה שחקרנו: אם הפלסטינים ילמדו שלום בבתי הספר, ואם האימאמים במסגדים בפלסטין יטיפו לשלום ולא יסיתו נגד יהודים וישראל, אז יראו בהם שותף אמיתי לעשיית שלום. החינוך הוא השתקפות אמיתית של ערכי כל חברה, ובארץ הזאת לדת ישתפקיד מרכזי בעיצוב הזהות שלנו ובהבנת הקשר שלנו לאדמה הזאת ול"אחרים" החיים בה. פלסטינים וישראלים אינם מלמדים אפילו על האפשרות לחיות יום אחד בשלום. איננו לומדים את שפת האחר ואיננולומדים דבר חיובי על העם האחר החי כאן. לפיכך, מבט אובייקטיבי על מערכות החינוך הישראלית והפלסטינית מגלה שאצל שני העמיםהשלום עם העם השכן אינו ערך חשוב דיו.

הישראלים שבינינו המבינים את הדחיפות שבחזרה לאפשרות של שלום ישראלי-פלסטיני, נושאים באחריות ובחובה לדבר ישירות עם שכנינו הפלסטינים במסרים ברורים: אנחנו רוצים לראות את פלסטין משוחררת מהכיבוש הישראלי, אך לשם כך אנחנו חייבים להשתכנע שהפלסטינים מוכנים באמת לחיות איתנו בשלום. עלינו לומר לפלסטינים: אנחנו רוצים שלום, אך איננו בטוחיםשאתם מוכנים לכך. זה עשורים, וביתר שאת בתקופות הקשות כמו האינתיפאדה השנייה ומאורעות ה-7 באוקטובר, אני שומע מסרים דומים מישראלים ומפלסטינים:בשני הצדדים טוענים שהם רוצים שלום, אך אין להם שותף בצד האחר.והמציאות היומיומית מספקת לשני העמים הוכחות מוחשיות להיעדר שותפים לשלום.

אילו היו בשני הצדדים מנהיגים אמיתיים, הם היו מבינים שהדבר החשוב ביותר הוא להחליט לטפח שותף אמיתי בצד האחר ולעבוד יומם ולילה כדי לבנות שותפות זו. שותפות היא בראש ובראשונה החלטה. עם זאת, גם לאחר שמחליטים, בניית השותפות היא עבודה קשה. בסופו של דבר, יחסים בינלאומיים הם יחסים אנושיים. הם דורשים יכולת להקשיב זה לזהבאמפתיה שאינה מאיימת על שום צד אלא מדגישה את האנושיות של שניהם,בנייה של חזון משותף על בסיס הבנה הדדית, ונקיטת צעדים מוסכמיםלמימושו תוך מתןכבוד הדדי. שותפות דורשתמחויבות לפעול יחד, מתוך אינטרס לאומי של כל צד, ליצור עתיד שייטיב גם עם הצד האחר. רק דרך שותפות כזאת נוכל להתגבר על פצעי העבר. זה דורות ששני העמים סובלים מכאבי המלחמה. לאחד מהם לא יהיה אופק לעתיד טוב, אלא אם כן לאחריהיה אותו אופק. שני הצדדים חייבים להבין שהאשמות הדדיות ומאבקי הנרטיבים– מי צודק ומי טועה– כשלו שוב ושוב ואין בהם כדי לקדם אותנו. יום אחד בעתיד נוכל אולי לעסוק באמת ובפיוס, אך לעת עתה עלינו להתחיל בבניית שותפות לחזון של שלום. לשם כך, נדרשים מנהיגים חדשים בישראל ובפלסטין.

אסיים בציטוט מדבריו החכמים של ההיסטוריון הפלסטיני רשיד ח'אלידי (לקט מכמה מאמרים שכתב באחרונה):

"פלסטינים נוצרים ומוסלמים מאמינים בקשר של העם היהודי לאדמה הזאת. האם זה מעניק להם חזקה על כולה?... צריך לשאול: האם יש עם ישראלי, והאם יש לו זכויות?... היום יש עם ישראלי. העוולות הנוראות שהיו כרוכות בנישול הפלסטינים וההכחשה של קיומם הלאומי חייבות תיקון. אין דרך לעקוף זאת... חייבת להיות רפורמה יסודית בתנועה הלאומית הפלסטינית, וקונצנזוס מאוחד בקרב הפלסטינים. זו בעיה פלסטינית. מצד שני, ישראל חייבת להתגבר על האובססיה שלה לשימוש בכוח בטיפול בפלסטינים. היא חייבת להתגבר על הרעיון שרק לעם אחד יש זכות להגדרה עצמית בישראל... חמאס צמח כי אש"ף התרחק מהמאבק המזוין כשהכיר בישראל, ויתר על אלימות, והסכים לנהל משא ומתן על בסיס החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם בסוף שנות ה-80. חמאס נטל את לפיד המאבק המזוין. אילו אש"ף היה משיג את מטרתו–מדינה פלסטינית על כ-20% מפלסטין – חמאס לא היה קיים היום. חמאס התנגד לתהליך זה והצליח בכך, בין היתר כי תהליך אוסלו לא יכול היה להוביל למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. התהליך חיזק את הכיבוש וההתנחלויות, המיט עוני על הפלסטינים, ופיצל את הגדה המערבית לבנטוסטנים זעירים. זה מה שהפך את חמאס לתנועה עממית... כיבוש והתנחלויות מובילים תמיד להתנגדות, בין אם זו התנגדות אלימה כמו זו שראינו ב-7 באוקטובר ובין אם אחרת, הכיבוש מוליד התנגדות. אם רוצים לפתור את הסכסוך, יש לעשות זאת בין מי ששולט בכל צד. אני לא יכול לומר שלא אשב עם ממשלת ישראל הנוכחית כי לשר זה או אחר יש דם על הידיים. זוהי הממשלה הנבחרת של ישראל. ומי שהפלסטינים יבחרו לייצגם, בתקווה שבדרך דמוקרטית, הוא זה שישראל והעולם יצטרכו להתמודד איתו."