בקעת הירדן הפלסטינית והפרויקט הקולוניאלי הציוני

נכתב ע"י: ד"ר דלאל סאיב עריקאת

בקעת הירדן משתרעת לאורך הקצה המזרחי של הגדה המערבית והיא אחד האזורים הפוריים והחשובים ביותר מבחינה אסטרטגית בפלסטין. זה כבר מזמן סל הלחם של פלסטין, מוצא טבעי וכלכלי, אבל היום הוא הופך בהדרגה לאזור צבאי סגור, מרוקן מאוכלוסיית הילידים שלו תחת משקל הכיבוש, ההתיישבות והענישה הקולקטיבית.

מצפון ג'נין ועד דרום יריחו, בקעת הירדן נשלטת כיום ביד ברזל, באמצעות רשת של מחסומים צבאיים, ובראשם מחסומי תייסיר וחמרה, בנוסף להחרמת קרקעות, בניית מאחזים להתנחלויות והגבלות יומיומיות על תנועת התושבים.

מחסומי דיכוי ובידוד כמו תיאסיר וחמרה הם דוגמה לכך. מחסום תיאסיר הוא דוגמה יומיומית למדיניות השפלה שיטתית, שכן הוא פתוח רק בשתי תקופות קצרות ביום (4:00 – 8:00 בבוקר ו-12:00 – 18:00 בערב), ולא יותר מ-20 כלי רכב מורשים לעבור ביום. חקלאים, סטודנטים וחולים עומדים בתורים ארוכים תחת השמש הקופחת, רק כדי להגיע לאדמותיהם, לבתי הספר או לבתיהם. מחסום חמרה, הממוקם בכניסה לצפון בקעת הירדן, הוא אחד המחסומים המעיקים ביותר, שבו מונעים מעבר פלסטינים באופן שרירותי, בעוד שמתנחלים רשאים לנוע בחופשיות. מחסום זה אינו מגן על איש, אלא מבודד את הפלסטינים מאדמתם ומחזק את מציאות האפרטהייד.

צפון בקעת הירדן עדה לאחרונה להסלמה חסרת תקדים מצד המתנחלים והצבא הישראלי. הפרקטיקות הבולטות כוללות: הקמת מאחזים להתנחלויות באזורי אל-מליח והמאהלים הבדואים, שהובילו לעקירת משפחות; הקמת מאחז חדש ליד הכפר ברדלה, מלווה בהתקפות יומיומיות על תושבים; הידוק המצור על קרדלה, מונע מחקלאים לגשת לאדמותיהם; תפיסת אדמות "המנזר" בעין אל-באידה, והפיכת מעיינותיו לפארקי תיירות למתנחלים; החרמת משאבות מים ומערכות אנרגיה סולארית; והתקפות ישירות על חקלאים.

לא ניתן להפריד את המתרחש בבקעת הירדן מפרויקט ההתיישבות הקולוניאלי הרחב שישראל נוקטת, יחד עם מטרת העקירה. פרויקט זה נועד להחרים אדמות פלסטיניות, לפרק את המבנה החברתי והכלכלי של האוכלוסייה הילידית, ולהטיל שליטה מלאה על משאבים ומרחב גיאוגרפי. הפרויקט הזה מעולם לא היה אקראי, אלא תוכנית אסטרטגית שמתבצעת בהדרגה באמצעות בניית התנחלויות, סלילת כבישים עוקפים, הטלת צווים צבאיים להחרים אדמות ומניעת בנייה והרחבה טבעית של פלסטינים.

ההתיישבות בבקעת הירדן אינה "הרחבת אוכלוסין", אלא כלי קולוניאלי שמטרתו לשנות את אופי הארץ וליצור מציאות בלתי הפיכה, הסוללת את הדרך לסיפוח דה פקטו של האזור לישראל ללא הצהרה רשמית, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי והחלטות האו"ם.

העיר יריחו, שראשיתה למעלה מעשרת אלפים שנה, מוקפת כיום מכל ארבעת הצדדים. כניסותיה סגורות לעתים קרובות, ותנועת תושביה ומבקרים בה מוגבלת, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ועקרונות כבוד האדם.

מה שקורה בבקעת הירדן אינו התפרצות קצרה של אלימות או אמצעי ביטחון, אלא פרויקט התיישבות מאורגן המבוצע על ידי ממשלת ימין קיצוני שסבורה שאדמה ללא אוכלוסייה פלסטינית היא הדרך להרחבת ההתנחלויות ולהטלת ריבונות ישראלית.

בקעת הירדן היא לא רק אדמה חקלאית, אלא זירת עימות מול פרויקט התיישבות קולוניאלי שמטרתו לרוקן את אדמת אנשיה, למחוק את הנרטיב הפלסטיני ולכפות מציאות אפרטהייד בכוח.

הגנה על בקעת הירדן כיום היא הגנה על הזכות הפלסטינית לארץ, ריבונות וכבוד. זוהי חובה לאומית, מוסרית וחברתית שאי אפשר לדחות.