עזה בעין הסערה: כיבוש קבוע ועקירה שיטתית!!

נבהאן קריישה

ממשלת ישראל אישרה מבצע צבאי רחב היקף ברצועת עזה, שכונה "מרכבות גדעון". במיתוס המקראי, גדעון הוביל קבוצה קטנה של לוחמים והביס את צבא מדיין הגדול (אירוע זה אינו מוזכר בשום התייחסות היסטורית). על פי התוכנית, כפי שדווח בתקשורת הישראלית, צבא ישראל יפעל בכוח כדי להביס את חמאס, להכניעו ולהרוס את יכולותיו הצבאיות והממשלתיות, במקביל ללחץ עז לשחרר את כל בני הערובה. התוכנית קוראת גם לפינוי נרחב של כל תושבי רצועת עזה מאזורי לחימה, מהצפון והמרכז ועד רפיח בדרום. כוחות ישראליים יישארו בכל אזור שכבשו כדי למנוע את שובם של לוחמים פלסטינים.
ערוץ 13 ציטט מקורות פוליטיים ישראלים שאמרו כי אם לא תושג עסקה בנוגע לשחרור בני הערובה עד סוף ביקורו של טראמפ באזור, ישראל תרחיב את היקף הלחימה, ותתחיל לפרוס את כוחותיה לפני המבצע, כדי לספק הזדמנות להגיע לעסקה לשחרור בני הערובה על פי "מודל ויטקוף". במהלך המתקפה, ישראל תשאף לשמור על השטחים ה"מפונים" ולהוסיפם לאזור הביטחון שמאחורי קווי המגע. כמו כן, היא מדגישה כי לא תפנה את אזור הביטחון סביב עזה במסגרת כל הסכם קבוע או זמני, כדי להגן על מרכזי אוכלוסייה יהודיים ולמנוע הברחות נשק לחמאס. ערוץ 13 הוסיף כי האיסור על סיוע הומניטרי יימשך ויבוטל בהמשך לאחר תחילת הפעולות הצבאיות. לאחר מכן, תיושם תוכנית "הומניטרית" על ידי חברות אמריקאיות באזורים שכוחות ישראליים יפעלו לאבטחתם.
מבצע "עגלות גדעון" מעורר חששות בישראל בנוגע לאפשרות שאסירים ישראלים ייהרגו בעזה במהלך הפעולות הצבאיות. הדבר יוביל לגל של מחאות ענק ברחוב הישראלי, כאשר הדרג המדיני, המיוצג על ידי נתניהו, והצבא יחדיו ירשימו אותם באחריות. הדבר מאיים על פילוג חברתי חסר תקדים, בדומה למה שאירע לאחר מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. הפילוג בישראל בנוגע להיתכנות המבצע הצבאי הקרקעי הגדול לפני תחילתו בא לידי ביטוי בקמפיינים להחרמת גיוס כוחות מילואים, ובהסלמה של מחאות בפלטפורמות הרשתות החברתיות בעברית. כלי תקשורת ישראליים כמו Ynet והטיימס אוף ישראל עקבו אחר עלייתם של קמפיינים דיגיטליים הקוראים לחיילי מילואים להחרים את פקודות הגיוס החדשות. אולי הקמפיין הבולט ביותר הושק בפלטפורמת X תחת ההאשטאג "#לא_לכיבוש", בהשתתפות פעילים ומשפחות חיילים, שראו במלחמה הזו חסרת טעם ועלולה להסתיים באסון. הם גם הצביעו על אובדן אמון בהנהגתו של נתניהו, שכן הוא ניצל את המלחמה למטרות פוליטיות פנימיות.
ישנם אנליסטים הסבורים כי איום ישראל לבצע מתקפה קרקעית רחבת היקף על רצועת עזה עשוי להוות אמצעי לחץ במשא ומתן המתמשך להגיע להפסקת אש ולחילופי שבויים. בעוד שממשלת ישראל מדברת על האפשרות של פתרון צבאי מכריע וההכנות המתקיימות בנושא, הדלפות ממשלחת המשא ומתן המצרית, שפורסמו על ידי העיתון "אל-ערבי אל-ג'דיד", מצביעות על כך שישראל מנצלת את ההסלמה כדי להפעיל לחץ על חמאס לעשות ויתורים בנושא חילופי האסירים. באותו הקשר, נתניהו האשים בפומבי את קטאר, במסיבת עיתונאים ב-30 באפריל 2025, במה שתיאר כ"הטיה כלפי חמאס ושיבוש השגת הסכם". דוחא הגיבה בדחיית ההאשמות ובאיום להעריך מחדש את תפקידה בגישור.
על פי הצהרות של גורמים פוליטיים וצבאיים ישראלים, התוכנית לפעולה הקרקעית הגדולה של ישראל בעזה כוללת עקירה בכוח של יותר מ-1.5 מיליון פלסטינים לכיוון החלק הדרומי של הרצועה, ובפרט אזור רפיח, כדי שכוחות הכיבוש יוכלו "לטהר" את האזורים הצפוניים והמרכזיים מלוחמים פלסטינים. עקירה זו תתרחש בהיעדר תוכניות ישראליות או בינלאומיות להשבת האוכלוסייה לאזוריה המקוריים, מה שאומר שהיא לא תהיה זמנית. זוהי למעשה עקירה של ממש, גם אם היא עדיין לא חצתה את הגבול. עם זאת, על פי מקורות בתקשורת הישראלית, הצבא הישראלי יפעל לפתיחת "מסדרונות יציאה" לאחר השלמת צבירת האוכלוסייה באזור גיאוגרפי קטן מאוד באזור רפיח. בתוך ההפצצות המתמשכות וחוסר המזון, האפשרות היחידה עבור העם תהיה לברוח מעבר לגבול לסיני, למרות התנגדותה המוצהרת של מצרים לכך.
מה שישראל נוהגת בו אינו עקירה, אלא גירוש שיטתי, בדומה מאוד לגירוש מאות אלפי פלסטינים ממולדתם, שבוצע על ידי כנופיות ציוניות בשנת 1948. כיום, ישראל משתמשת במספר כלים לגירוש פלסטינים מרצועת עזה, כגון הרעבה על ידי מניעה או הגבלה של הכנסת מזון, מים, דלק ואספקה ​​רפואית, ותקיפות חוזרות ונשנות על משאיות שיירות סיוע. זה מכוון גם למתקני ייצור ואחסון מזון כגון מאפיות, חוות עופות ותחנות מים. המטרה היא "לייצר" רעב שיוביל למצב הומניטרי קטסטרופלי ויהפוך את חייהם של הפלסטינים לגיהנום בלתי נסבל, מה שהופך את "היציאה" לאפשרות היחידה העומדת לרשותם להצלת חייהם.
כיבוש רצועת עזה והעברת אוכלוסייתה לאזור רפיח מעלים מספר סוגיות במסגרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי ומשפט זכויות האדם הבינלאומי. העברה כפויה של אוכלוסין היא עבירה פלילית על פי אמנות ז'נבה וחוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. עקירה בכפייה של אזרחים בסכסוכים מזוינים היא פשע מלחמה, ואם היא מבוצעת באופן שיטתי ובקנה מידה גדול, פשע נגד האנושות. בנוסף, ישראל נחשבת לכוח כובש ברצועת עזה, למרות נסיגתה בשנת 2005. זאת משום שהיא עדיין שולטת במרחב האווירי, במעברי הגבול, במים הטריטוריאליים ובמרשם האוכלוסין, ומפעילה שוב ושוב כוח צבאי מופרז. כתוצאה מכך, חוקרים בינלאומיים רבים וארגוני זכויות אדם מאמינים שישראל נותרה כוח כובש דה פקטו, במיוחד לאור הפלישה הקרקעית המחודשת.
למרות שהמשפט הבינלאומי מתיר פינוי אזרחים רק במקרים של צורך צבאי זמני, הוא דורש שהפינוי יהיה זמני, מתוך כוונה להחזירם מיד לאחר חלוף הסכנה, ושמטרת הפינוי תהיה הבטחת ביטחון האוכלוסייה, ולא למטרות פוליטיות או דמוגרפיות. יתר על כן, יש לספק תנאים הומניטריים נאותים באזורי הפינוי. עם זאת, עובדות בשטח מצביעות על כך שאין ערבויות לחזרת התושבים, וגם קיים מחסור בתשתיות או במחסה ברפיח. מצב זה מחמיר עוד יותר על ידי הצהרות של שרי ממשלת ישראל, אנשי צבא ומנהיגי מפלגות הקוראים ל"ניקוי עזה מתושביה".
בתוך מורכבויות אלו בשטח ובזירה הפוליטית, נראה כי ישראל מתנדנדת בין שתי אפשרויות: מבצע צבאי רחב היקף ומסוכן שעלול לגרום לאבדות כבדות בקרב כוחותיה, וכישלון אסטרטגי שיצית משברים פוליטיים וחברתיים פנימיים; או פתרון פוליטי שביר המבוסס על עסקאות לא ודאיות, על רקע שחיקת האמון בין הצדדים. עזה, בינתיים, ניצבת בפני התרחיש ההומניטרי הגרוע ביותר, עם המצור המתמשך, האיסור על סיוע הומניטרי והחמרת המשבר מכל עבר.

===================================

מה שישראל עושה אינו מבצע עקירה, אלא מבצע גירוש שיטתי, בדומה מאוד לגירוש מאות אלפי פלסטינים ממולדתם, שבוצע על ידי כנופיות ציוניות ב-1948.