קונצפציות מוטעות

הכישלון

החקירות העצמיות הראשונות של צה"ל מתפרסמות כעת לציבור, ואחד המרכיבים הברורים העולים מהדוחות הוא הטענה בדבר הקונצפציות המוטעות שהובילו את החישובים ה"אסטרטגיים" של ישראל. לפי הדיווחים, הקונצפציה המוטעה הייתה שחמאס מורתע. הפיקוד הצבאי והביטחוני הבכיר של ישראל האמין שחמאס כלוא ומוכן להסיט את תשומת לבו ומשאביו מהתנגדות חמושה לפיתוח עזה. הסיסמה הישראלית "שקט תמורת שקט" הייתה המדיניות שננקטה. חמאס ניצל מדיניות זו במודע כדי לפתח את האסטרטגיה והמוכנות הצבאית שלו בעוד ישראל נרדמה. מדי פעם, ישראל הגיבה בכוח צבאי כדי "לבנות מחדש הרתעה" כאשר אחת הפלגים הלא-חמאסיים בעזה העז לירות רקטות לעבר ישראל. ישראל תמיד הגיבה בתגובות צבאיות מסיביות, בעיקר בהפצצות מהאוויר, שלעיתים פגעו במטרות ללא נפגעים אנושיים, אך גם גרמו לעיתים לאבדות בנפש ולנזק פיזי נורא.

לא הרתעה

אני זוכר שישבתי באולפן טלוויזיה ישראלי במהלך מבצע עופרת יצוקה (27 בדצמבר 2008 – 18 בינואר 2009) עם פאנל של אנשי צבא וביטחון בדימוס, שכולם דיברו על הצורך "לבנות מחדש את ההרתעה הישראלית כלפי חמאס". הייתי האדם היחיד בפאנל ללא רקע צבאי, והיחיד ששוחח אי פעם עם מנהיגי חמאס. הצהרתי בבירור שאין אפשרות ליצור הרתעה כלפי חמאס, וכי חברי הפאנל לא מבינים את האויב. חמאס הוא תנועה לאומית פלסטינית אסלאמית המטפחת גרסה מעוותת של האסלאם שמקדשת מוות ולהיות שהאד. לפי חמאס, זו מצווה למות כשהיד במאבק למען האסלאם ושחרור פלסטין. זה לא קשור ל-72 הבתולות שלעיתים מדגישים במערב, אלא לגן עדן נצחי למי שנהרג בקרב למען האסלאם ופלסטין – ואין מעלה גבוהה יותר ממילוי מצווה זו. אי אפשר להרתיע אדם המאמין שזו מצווה אלוהית להיהרג בקרב תוך הריגת כמה שיותר אויבים. כך שניתן להסיק שישראל פעלה תחת תפיסת הרתעה מוטעית, וחמאס מעולם לא הורתע. זהו כשל מרכזי בתורת הביטחון הישראלית, והקהילה המודיעינית העלימה עין מכך לחלוטין.

ההטעיה של חמאס

בעוד ישראל עסקה במחשבה שהיא מרתיעה את חמאס מלתקוף, חמאס עסק בבניית כוחותיו, שיפור נשקו, חקר האויב ותכנון אסטרטגיית מתקפת פתע. במהלך "צעדות השיבה" בעזה (שהתקיימה כמעט כל סוף שבוע ב-2018–2019), הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, בחנה את נחישות ישראל והגנת הגבול שלה. חמאס חיפש נקודות תורפה בהגנת הגבול ומקומות בהם ניתן לפרוץ אותו בקלות. בנוסף, הם בחנו את נכונות הציבור בעזה להצטרף למאבק, תוך ידיעה שהתוצאות עלולות להיות קטלניות. צעירי עזה גילו נכונות עצומה להתעמת עם ישראל. החיים בעזה הפכו לבלתי נסבלים עבור רובם. הצעירים הם רוב מכריע באוכלוסייה – 68% מתחת לגיל 30, ו-47% מתחת לגיל 18. באזור זה, אבטלת הצעירים עמדה על כ-70%. למרות קיומם של שבע אוניברסיטאות פעילות לפני המלחמה, לרוב הבוגרים לא הייתה עבודה או תקווה למצוא משרה הולמת. עזה הייתה סגורה לעולם, ולפלסטיני הממוצע, התקווה נראתה רק דרך מסכי הטלפונים החכמים.  

חמאס נבחר דמוקרטית ב-2006, אך זו הייתה הפעם האחרונה שהתקיימו בחירות. רוב הקולות לחמאס לא היו אידאולוגיים או אסלאמיים, אלא מחאה נגד הרשות הפלסטינית. חמאס גם לא רצה תחת השם "חמאס" (תנועת ההתנגדות האסלאמית), אלא תחת המפלגה "שינוי ורפורמה". שינוי ורפורמה היו מה שרוב הפלסטינים רצו. האינתיפאדה השנייה הרסה את החברה הפלסטינית, הכלכלה גססה, וההבטחה של אש"ף לשחרור נראתה רחוקה מתמיד. ישראל התנקתה באופן חד-צדדי מעזה גם לאחר שמחמוד עבאס נכשל בשכנוע אריאל שרון לנהל משא ומתן על העברת עזה לרשות הפלסטינית כצעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלסטינית. שרון השפיל את עבאס וכינה אותו "אפרוח ללא נוצות" ו"לא פרטנר", וכך חמאס זכה בנרטיב על יציאת ישראל מעזה. הפלסטינים איבדו תקווה שדרך משא ומתן יסתיים הכיבוש, והיו משוכנעים שישראל מבינה רק את שפת כוח. ניצחון חמאס נבע משילוב הנרטיב שלהם עם שיטת הבחירות, בה מחצית המועצה המחוקקת נבחרה במחוזות מקומיים. חמאס הציב מועמדים מקומיים מוכרים ואהודים, רובם מעורבים במסגדים, בתי ספר ועניינים חברתיים-דתיים. המועמדים היו משכילים ונחשבו נקיים משחיתות, בניגוד לרשות הפלסטינית. לאחר הבחירות, חמאס הפך במהירות למכונת שחיתות, המונעת מעושר עצום שמקורו בלמעלה מ-1,000 מנהרות הברחה שתדלקו את כלכלת עזה לאחר שישראל הטילה מצור על הרצועה. חמאס היה כה מתוחכם בהברחת מנהרות עד שהקים משרד ממשלתי לענייני מנהרות. בעלי עסקים יכלו לשכור מנהרה ליום או יותר כדי להכניס סחורה. המנהרות נסגרו סופית כשעבד אל-פתאח א-סיסי עלה לשלטון והשליך את ממשלת האחים המוסלמים לכלא. עד אז, נשק וחומרים לייצור נשק ביתי כבר אוחסנו בעזה.

איפה היה צה"ל?  

מתוך מודעות לדרישה הפלסטינית המתמשכת לסיום הכיבוש, ממשלת הימין בישראל האיצה את תוכניות הפיתוח של ההתנחלויות והסיפוח הצפוי של חלקים מהגדה המערבית. ממשלת הימין בישראל הגבירה את המתיחות סביב אל-אקצא (הר הבית) עם שינוי הסטטוס קוו ההיסטורי שאסר על תפילה יהודית בהר. אל-אקצא היא "פצצת האטום" של העולם הערבי והמוסלמי וקרש השיגור לכל מתקפות חמאס נגד ישראל. ב-7 באוקטובר, צה"ל לא היה באזור גבול עזה. הצבאבמהלך חופשת השבתון של שמחת תורה, הוצב בגדה המערבית כדי להגן על מתנחלים ישראלים. האיום שנתפס בעיני ממשלת ישראל וצבאה היה על חייהם של המתנחלים, לא על תושבי הקהילות הסמוכות לעזה. אילו הצבא היה נוכח בגבול עזה ב-7 באוקטובר, זה לא היה קורה. זו לא היה הצבא הרוסי שניצב מול ישראל בעזה. לפי מה שסיפר לי מנהיג בחמאס, הם ציפו לאבד שני שלישים מלוחמי ה"נוח'בה" בניסיון לפרוץ את הגבול. הם הופתעו לגמרי כשפרצו וגילו שצה"ל לא היה שם. מנהיג בחמאס אמר לי כי אילו ידעו שהצבא לא יהיה שם, היו שולחים 10,000 לוחמים מעבר לגבול וכובשים את תל אביב. זו כמובן הגזמה עצומה, אך היא ממחישה את ההפתעה מצד חמאס שנתקלו בהתנגדות מזערית לעומת הציפיות שלהם. אילו היו 15–25 טנקים בגבול עם כוחות חמושים מוכנים, ושלושה מסוקי תקיפה באוויר, ה-7 באוקטובר לא היה מתרחש.

הכשל הגדול ביותרשל הקונצפציה  

אך גם בהבנת כל הטעויות והכשלים הרעיוניים, הטעות הגדולה מכולן היא האמונה שישראל יכולה לשלוט או לכבוש את העם הפלסטיני במשך 56 שנים ולצפות לחיות בשלום. יתרה מכך, שישראל יכולה לכלוא למעלה משני מיליון אנשים בשטח כמו עזה במשך  20 שנים בעוני מחפיר ולצפות לשקט. איך הישראלים לא רואים זאת, אפילו היום, 16 חודשים לתוך המלחמה? איך עם ישראל, שהיה תמיד כה נכון להילחם, למות ולהרוג למען הביטוי הטריטוריאלי של זהותו, מצפה שהעם האחר החי בארץ הזו יעשה פחות? איך ייתכן שלישראל היה כבוד כה מזערי לרצון הפלסטיני לחופש, להגדרה עצמית, לביטחון ולכבוד? הישראלים לעולם לא היו מסכימים לחיות בתנאים שבהם ישראל כופה על מיליוני פלסטינים. שום לחץ צבאי, איום במעצר, עוני או אלימות פיזית לא היו משכנעים ישראלים לוותר על המאבק לחופש ולהגדרה עצמית במדינה משלהם. למה הישראלים ממעיטים בערכו של הרצון הזה אצל הפלסטינים? אך האסטרטגיה של נתניהו מאז 2009 (אחרי נאום בר-אילן שבו שיקר כי הוא מוכן לקבל מדינה פלסטינית) הייתה להנציח את הפיצול בין הגדה לעזה. הוא חיזק את חמאס בעזה והמשיך לערער את הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס בגדה. ב-2012 ו-2013 העברתי אישית מסרים שלוש פעמים מעבאס לנתניהו שהציע להתחיל במשא ומתן ישיר וחשאי, אך נתניהו סירב לחלוטין. האסטרטגיה של נתניהו הייתה להמשיך לספר לציבור הישראלי ולעולם שישראל רוצה שלום אך אין עם מי לדבר. האסטרטגיה הזו החזיקה עד 7 באוקטובר 2023.

פתרון שתי המדינות חזר! 

שני עמים חיים בארץ הזו. גם אחרי שהמלחמה הנוראה תסתיים, יישארו שני עמים המאמינים שהארץ שייכת להם בלבד. הסיכוי שכל צד יכיר בזכות המוסרית של הצד השני לבעלות על הארץ קלוש. פלסטינים כנראה לעולם לא יקבלו את הלגיטימיות של הציונות. הישראלים כנראה לעולם לא יכירו בטענה הפלסטינית להיות העם הילידי הלגיטימי של הארץ. אולי בעתיד הרחוק יבשילו התנאים להכרה הדדית כזאת. את זה נשאיר לעתיד. מה שלא יכול להמתין הוא ההכרה במציאות – שני עמים חיים כאן, ואינם מוכנים להיכנע זה לזה. שני הצדדים דורשים הגדרה עצמית, חופש, כבוד וביטחון. שניהם יקבלו זאת רק אם ייתנו זאת לצד השני. זו ההכרה הבסיסית ששני העמים חייבים להגיע אליה עכשיו. לכן פתרון שתי המדינות חוזר לשולחן. אין פתרון אחר, והזמן דוחק יותר מתמיד.

הזוועות של 16 החודשים האחרונים חייבות להסתייםבהכרזה שזו תהיה המלחמה האחרונה. נדרשים מנהיגים חדשים משני הצדדים, שייקחו צעד ראשון לקראת השלום. מנהיגי העבר ייזכרו בהיסטוריה כאחראים להמשך הסכסוך וכאשמים בטרגדיות. רוב גדול ברקב הישראלים ובקרב הפלסטינים יהיו מוכנים לפשרות אם יאמינו שהצד השני באמת מוכן לשלום. הדרך היחידה לשינוי התפיסה היא מעבר מפרדיגמת חומות וגדרות לפרדיגמת שיתוף פעולה. נדרשים משפיענים משני הצדדים שידברו על שלום ודו-קיום בין שתי מדינות  החיות ביחסי שכנות טובים. אין עוד מקום להכחשה או לאשליה שהצד השני יוותר על חירותו או על ביטוי זהותו.

לכל סוגיה בסכסוך יש פתרון. הדבר הראשון הוא להסכים על שתי מדינות בין הנהר לים, וכל השאר ניתן למשא ומתן. עצם קיומן של שתי מדינות אינו נתון למו"מ – שני העמים דורשים הגדרה עצמית. יש ללמוד מכישלון אוסלו  ולא להשאיר את נושא החינוך למחשב לאחר מעזה.  חייבים לשנות את מה שמלמדים בבתי הספר. ה"בית ספר של החיים" אולי משפיע יותר, אך הלימוד בבתי הספר משקף את הערכים האמיתיים של החברה. כיום, שני הצדדים לומדים רק על פשעי המלחמה של האחר, לא על האפשרות לחיות בשלום. אף צד לא לומד את שפת האחר – וזו נקודת פתיחה קלה מאוד לשינוי.

יש התנגדות רבה להצעותיי משני הצדדים, יותר מאשר לפני ה-7 באוקטובר. שני העמים נסחפים ברצון נקם, לא בחשיבה רציונלית. אך בתום המלחמה, יותר מבני שני העמים יבינו שאין מנצחים כאן – שני הצדדים הפסידו. הטראומה עמוקה, והמנהיגים הנוכחיים רק מגבירים את השנאה. מנהיגים אחראיים חייבים לקום – כאלה שיובילו אותנו לצאת מהמעגל של 100 שנות מלחמה. בסופו של דבר, הישראלים והפלסטינים הם הפתרון זה לזה. לא יהיה שלום או ביטחון לצד אחד בלבד. לחיות יחד או למות יחד. הגיע הזמן ל"שלום ללא ברירה".

הכותב הוא יזם פוליטי וחברתי שמקדיש את חייו לקידום השלום בין ישראל לשכנותיה. הוא חבר מייסד ומנהל שותף של ארגון "ברית שתי המדינות", וכן מנהל אזור המזרח התיכון בארגון הבריטיInternational Communities Organization.