בפרדוקס שכמעט מסכם את הטרגדיה הפלסטינית בכל רמה, אנו עדים כיצד 59 חיילים שבויים מצבא הכיבוש "מצליחים" לגייס את הקהילה הפוליטית והתקשורתית, הן מקומית והן בינלאומית, בעוד מות הקדושים של יותר מ-59,000 פלסטינים נתקלים בשתיקה ובחוסר מעש, הן המקומית" והן בעולם הערבי בכלל.
מדוע מדינה רועדת על אסיר בודד, בעוד אומה לא מתפוצצת על "סדרה" אינסופית של מעשי טבח נוראיים וזרם בלתי פוסק של דם? התשובה טמונה לא רק באמות המידה ה"מוסריות" הכפולות של העולם, אלא גם בפער בין שתי תרבויות, שאחת מהן יוצרת "סיבה" מהפרט, נושאת אותה לאוזני ועיני העולם, גם אם היא עשויה בצורה גרועה, אבל היא מוצאת את מי שקונה אותה, או נאלצת לקנות אותה, והשנייה מפנימה את הכאב ומסתפקת בשתיקה, בחוסר סבלנות או בסיפוק פסיבי. אבל נטול כעס, מבלי להפוך את הכאב הזה לפעולה ציבורית, או אפילו לחץ פוליטי ותקשורתי.
האם מדובר בקונפליקט בין ערך סמלי לצבירה מספרית? שם, כל אסיר הוא "נושא ממלכתי", המוצג כ"סמל לאומי", שסביבו נבנים מסעות לחצים, מתארגנים הפגנות, מגויסים מוסדות - תקשורת, צבא, אקדמיה וכו', ומשפחות ומפלגות "אופוזיציה" מתאספות סביב מטרתו. הוא מוצג כבן לכל בית, סמל שיש לשקם את דמותו, ולפני כן יש לשקם את דמותו, לא משנה "המחיר", גם אם מדובר בעשרות אלפי חיים של נשים וילדים. הם הפכו כל אסיר למטרה למסע לחץ, וכל חייל, בין אם מת ובין אם שבוי, לכלי לעצב מחדש את "דעת הקהל", כאילו הוא המדינה עצמה, או לפחות זיכרונה ועתידה.
לעומת זאת, השהיד מצטמצם לא פעם ל"מספר" באמירה, זהותו "נמחקת" בהדרגה לאחר מספר ימים, כאילו איבדנו את היכולת להעניק לשאהידים את משקלם הסמלי ואת נוכחותם התוססת בתודעה הקולקטיבית שלנו. תמונות של קדושים וסצינות של רצח עם והרג כבר לא מייצרות את אותה טלטלה, כאילו התרגלנו למוות, מוות שחלקנו חווים, אבל כולנו חיים בו.
התחלנו לספור את הקדושים שלנו בהמוניהם, אלף, אחר כך אלפיים, אחר כך עשרה, ואז חמישים, ומונה השהידים לא מפסיק. הקדושים קבורים – אם אפשר – ואז עוברים ההמונים הלאה בשתיקה, ובחוסר אונים רב, מבלי שהדם יהפוך לפעולה פוליטית דוחקת, או לעמדה מאחדת, לפחות בקרב ה"אליטה" הפוליטית, שחלק מחבריה חיים ונהנים כאילו הם מכוכב אחר. מראה המוות לא שינה כלל את שגרת יומם. הם עדיין מתעוררים כמו שהם רגילים, מהחום של מיטותיהם הנוחות, לאמבטיה החמה שלהם, חמימה כמו דם האנוסים כשזרם לראשונה. הם לא מוותרים על הקפה של הבוקר, אבל הם יכולים לוותר על כולנו, עלינו על המולדת, על חלקה או רובה.
איבדנו את היכולת להפוך את הקדושים למטרה, ואת הקדושים לסמלים - למעט חריגים נדירים - או לפחות לדרישות לכינון אמת וצדק. הדם כבר לא מלבה רגשות או מזיז את הריבועים, לא בגלל שאנחנו כבר לא מתאבלים - האבל הפך למחייתנו היומיומית - אלא בגלל שהאמון בנרטיב, כמו גם במנהיגות, כמו גם ביכולת ההשפעה, נשחק בצורה מסוכנת. יש לנו עכשיו משבר של התגייסות, לא של רגשות. ההבדל הוא כבר לא בכמות האבל, אלא במנגנוני הביטוי שלו. הלוויותיהם מדוכאות, ההיסטוריה שלהם נמחקת ותמונותיהם מעוותות, עד שאנו סובלים מפיצול מסוכן בנרטיב הלאומי, ומחלוקה אורכית ורוחבית שהפכה את חלקנו לבית קברות לקולות אחרים.
ממתי הקורבנות הגדולים בארץ ישראל היו רק מספרים? ממתי הפכו שהידים לסטטיסטיקה? מי מעז להפשיט את משמעותו מהשהיד? מי הפך את הקורבנות שלנו למילים גרידא שמעבירות כרטיס חדשות אדום דם? אנחנו כבר לא דורשים את מה ששלנו, וגם לא מתעקשים על זה. במקום זאת, אנו נסוגים כדי להתאבל על מה שאיבדנו. כן, אנחנו אבלים, אבל אנחנו לא לוחצים. כן, אנחנו מייללים, אבל אנחנו לא מתקדמים. תרבות האמת נסוגה אל מול תרבות האובדן. זה כאילו אנחנו עם התוכן עם הספדים, הספדים ללא אסטרטגיה. שם לכל יחיד יש ארץ שזועקת לו, והנה העם נאנק, אבל קולה בקושי נשמע.
.........
ממתי הקורבנות הגדולים בארץ ישראל היו רק מספרים? ממתי הפכו שהידים לסטטיסטיקה? מי מעז להפשיט את משמעותו מהשהיד? מי הפך את הקורבנות שלנו למילים גרידא שמעבירות כרטיס חדשות אדום דם?
شارك برأيك
59,000 הרוג ו-59 אסירים: כשהמולדת נאנקת והמדינה זועקת