לקחי "המבול" והשלכותיו (1)... הצהרה על ניצחון ותבוסה

למרות ש"המלחמה" שנמשכת מאז "המבול" עדיין לא הסתיימה, לסצינה היום יש מספיק בהירות להערכה מסוימת כדי להפיק לקחים ולקחים שעשויים להועיל בימים הקרובים ולאירועים עתידיים, ויש מספיק אי בהירות בו כדי שנבין שמה נמציא את זה עכשיו, לא באופן סופי, ובוודאי לא הכל.

חשוב לכל מי ש"פונה" לדבר עכשיו על מצב האזור, להבין שמתחיל לדבר על "המבול", למרות היותו מכריע בתנועת הנושא, לא מנותק מעץ ההיסטוריה , שכן ההפרדה בינו לבין ההקשר של הנושא כרוכה בהרבה עיוות "קוגניטיבי" של האמת ובחוסר הצדק ההיסטורי של "הקורבן". אנו עומדים בפני עניין חריג, כן, אבל הוא אינו חריג, והשוואת חריגות לאנומליה היא או בורות במקרה של תמימות, או שותפות במקרה של הטיה. המבול ומה שבא אחריו לא היו אלא אפיזודה בתוקפנות הציונית האימפריאליסטית נגד פלסטין והאזור, והתוקפנות הזו נהדפה כבר יותר ממאה שנה.

חשובה, ואולי חשובה יותר עבור העוסקים בנושא זה, ההכרח לדאוג לסוג של נייטרליות אינטלקטואלית ולכידות פסיכולוגית, המקרבת אותו למתבונן יותר מאשר לשקוע באירוע, ומרחיקה אותו. עושה זאת כאדם מובס שרואה רק את החוזקות של אויבו, או כמנצח שרואה רק את החוזקות של אויבו.

מה שקרה עד כה מייצג מהפכה אמיתית ורדיקלית, לא רק באסטרטגיה, אלא גם בסמליות ובמשמעות, שהיא לא פחות חשובה. אנו מתמודדים עם סצנה שזורה ומורכבת, אבל היא יותר "אמיתית" וברורה יותר. בסצנה זו אנו עומדים מול עזה אחרת ופלסטין אחרת, כמו גם עם ישראל אחרת, "מדינה ערבית אחרת", כיבוש אחר, מערב אחר, דעת קהל שונה, וגם התנגדות אחרת, ובמקביל לכל זה, אנו עומדים בפני תרבות אחרת ואינטלקטואל שונה.

בסקירה מהירה של הזירה, עזה היא הרג, הרס, השמדה, הקרבה, איתנות, התעלות וכניסה למצפון של כל מה שהוא אנושי. פלסטין היא המצפן של האדם לאנושיותו, מנוף הערכים הנאצלים, והמבשר של סדר עולמי טוב יותר, ומעבר מהסוגיה של (פלסטין) לאידיאולוגיה של (פלסטינית). לישראל יש "עליונות" ייחודית בפשיעה, ישיבה בעמדת פושע בפני מערכת המשפט הבינלאומית ובית המשפט של ההיסטוריה, ומודעות "עולמית" שונה לכך. מערב חשוף לחלוטין, זה שהציג עצמו כציוויליזציה, ציוויליזציה, דמוקרטיה וזכויות אדם, חשף את פניו האחרות כפושע ורוצח (או עוזר רוצח) של ילדים ואנושות.

"מדינה" ערבית הייתה קיימת כדי להיות מובסת, משותקת וללא תנועה, ואם כן, אז בכיוון ההפוך, היא נגד "העם", ולכן אנשיה קיבלו שאין צורך לפנות אליה, כפי שהיא. במיטבו כשהוא שקט אולי זה יפענח חלק מה"קוד" מדוע ההפגנות הפרו-פלסטיניות לא התרחשו בצורה הנכונה מה שנדרש במדינה הערבית זה שהיא "ישנה, אלוהים יקלל". אלה שמעירים את זה". סוריה היא שינוי דרמטי בסצנה, משטר שרוב חלקו הפנימי מצביע על נחיצות יציאתו ועמדה פוליטית "לאומנית" המעוותת את התמונה ומאטה את החשיבה עליה. מי שהיה צריך ללכת איננו, יש ספקות לגבי בואו של מי שצריך לבוא, ודלתות פתוחות לכל הכיוונים.

ברמת המודעות והמשמעות, יש אמירה אחרת על ניצחון ותבוסה, וגבולות מעורפלים בינו לבין הפסד, שכן הפסד הוא מאזן כוחות ותבוסה היא הכרעה. הפסד הופך לתבוסה אם הבעלים שלו מחשיב את זה כסוף העניין ו"נוח לו" עם זה, והניצחון הוא "מעייף". הדבר הגרוע ביותר בתבוסה הוא להכחיש את זה כי זה חוסם את הדרך לניצחון של אלה שבאים בהכרה בתבוסה יש קצת... ניצחון כי יש בזה משהו של מסירת הדגל לאלו שבאים.

הפסד הוא הקשר, תבוסה היא שקט וסוף, והפסד שאינו מוביל לתבוסה הוא עוצר נשימה עוצר נשימה, נחישות להמשיך ואישור המטרה. במובן זה, ניתן להבין את השפה שהייתה בשימוש לאחר מלחמת יוני 1967, כגון "נסיגה" (הפסד), ולחשיב את הישרדות המשטר (או שימורו) כ"הישג" כל עוד כפי שהתעקשה על עימות, למרות המכה הכואבת לצבא ולמדינה, כי מה שבא בעקבות המלחמה ההיא סירב לתוצאותיה, להתעקשות על עימות (לא של חרטום) והכנה לקראתה (מלחמת ההתשה).

גם מלחמת אוקטובר 1973 יכולה להיחשב תבוסה מוחלטת, כי היא הגיעה לשיאה בנורמליזציה, והנורמליזציה היא לא רק חיבוק וחוגג של תבוסה, אלא נשיאתה ומסירתה בשלמותה וללא ירידה בדורות הבאים בדמות הישג. זה לא רק נטישה של "נשק", אלא ערובה לנטישה זו, אמונה בו וירושה שלו. זה בדיוק הכוונה בדבריו של סאדאת על כך שמלחמת אוקטובר היא המלחמה האחרונה, וזה מסביר את עמדת "המדינה" הערבית לגבי מה שקרה ומתרחש בעזה ובפלסטין.

בהשוואה בין מלחמות 1967 ל-1973 יש סצנה דרמטית מוחלטת: אתה מפסיד ולא מובס, אתה מנצח ומובס, נערכות לוויות לרגל אי-התבוסה שלך (למרות ההפסד) ואתה חוגג התבוסה שלך (למרות ההפסד)... ההיגיון של הסוחרים, לא ההיגיון של ההיסטוריה.

בשתי המלחמות הללו, הקשר בין תשומות לתפוקות מסתבך. ב-1967, בגלל שהפסדת ולא הובסת (לא החלטת להיות מובס), המצפן המשיך לעבוד כרגיל האויב נשאר בעל ברית אבל במלחמה של 1973, כי השתמשת חוסר הפסד כתירוץ לתבוסה שלך, וכדי שהתבוסה תיראה כניצחון, היה צריך להחליף את האויב ולהחליף את בעלות הברית, ובמיטבך הפכת ל"מתווך" בין חברך החדש (האויב הקודם שלך) והאומה שלך (לשעבר), שכניך הנוכחיים.

זה חל גם על המקרה הסורי. בעימותים שהתרחשו מאז 2011 בין המשטר למתנגדיו, המשטר הפסיד רבות, וכך גם האופוזיציה, מאות אלפי קורבנות, מיליוני פליטים ונפילה כמעט מוחלטת של המדינה, אבל כל זה היה לא תורגם לתבוסה של המשטר עד שהחליט לעשות זאת ללא הפסדים בסוף 2024.

לתבוסה יש שתי דרישות: החלטה, הישג, או מה שנראה ככזה (דימוי של הישג), ו"אומץ", או מה שנראה כך, לשכנע את עצמו לפני שהוא משכנע אחרים, שההחלטה "להיכנע" הייתה החלטה של חוכמה, לא חולשה, והיא לא החלטה של תבוסה, אלא החלטה של חצי ניצחון. (כדי לפתור את המורכבות של כל הפשטה שתהיה, אפשר לדמיין את מלחמת אוקטובר 1973).

אם נחזור למבול ולהשלכותיו, ההישג הישראלי לא עלה למצב של ניצחון למרות היותו הישג מובהק זאת מכיוון שההישג הופך לניצחון כאשר יש תבוסה מקבילה שהיריבה מכירה בה ועומדת בנתונים שלה. אין מנצח בלי מנוצח, והיעדר תבוסה הוא היעדר ניצחון.

הניצחון קשור בהיסטוריה גם להישגים הקשורים למוסר ולערכים של אבירות, אבירות וסובלנות, וגם זה לא קרה במקרה של ישראל במלחמה זו, אלא בדיוק ההפך, הישג הקשור בברוטליות , פשע, שפלות והונאה.

זה מה שעושה את האמירה שאם ה"תוקפן" לא משיג את מטרותיו, אז הוא "מובס", או כאילו היה, ושאם ה"התנגדות" מונעת מהאויב שלה להשיג את מטרותיה, אז היא מנצחת , אמירה שמכילה הרבה אמת. הפסד התוקפן הוא חלק מתבוסתו אלא אם כן הוא מלווה בחיסול מוחלט של אויבו, ואובדן הנגד הוא חלק מנחישותו ומהוכחת המשכו אם לא יפסיק. אובדן התוקפן הוא יציאה ממצב העליונות ה"אינטואיטיבי" שלו, ואובדן הנגד הוא גם חלק ממצב החולשה ה"אינטואיטיבי" שלו, שניתן מראש, ואין לו משמעות רבה אם פעולת ההתנגדות תימשך.

חשוב לקחת בחשבון שלדיבור על הפסד, הישג, תבוסה וניצחון, במקרה של ישראל, יש משמעויות נוספות; ישראל היא מדינה שאינה דומה לשום מדינה אחרת, והישראלי הוא בן אדם שלא דומה לשום יצור אנושי של קיומם, ואובדן הוא משהו זר להם. לכן, מה שנחשב לאובדן במדינה "רגילה" גדול מזה עבור ישראל, הכישלון של ישראל במשהו חמור מזה, כי אובדן וכישלון הם שני דברים "זרים" לה, כפי שהוא אמור, ובסופו של דבר הם תמונת תבוסה למדינה שאמורה להיות. זה בלתי מנוצח.

אולי זה מסביר את ההסתרה המוחלטת של ישראל את אבדותיה במלחמה זו ואת ההדגשה הברורה של אבדות האויב, כמו גם את החשיפה המוחלטת של חיזבאללה לגבי אבדותיה. אנו עומדים בפני שני צדדים, שאחד מהם, "ישראל", מעוניין לגרום להפסדים שלה לא להיראות כי היא מבינה את ההפסד כחולשה, ומבחינתה היא לא רוצה או מקבלת להיראות חלשה, וכך היא להוט להראות את ההפסדים של אויבו, את "ההתנגדות", שהיא מבינה כחולשה בה ועדות ל"פראותו" הוא מבין אותה כדמות של כוח. מצד שני, המפלגה רואה בחשיפת הפסדיה מחווה להם מבחינה דתית, והיא מבליטה את תדמית הנכונות שלה להקרבה והתעקשותה להמשיך למרות ההפסדים זו מלחמת תדמית ו מלחמת משמעות, והיא לא פחות חשובה ממלחמת נשק בתרומתה ליצירת ניצחון או תבוסה.

לבסוף, בהבהרת המשמעות של (המשמעות), מודגש תפקידו של האינטלקטואל המקיים אינטראקציה עם עניינו, גם כשהוא מראה את גודל האובדן, הוא לא לדחוף אותו לעבר תבוסה. הניסיון הוכיח שתבוסה אינה עוצרת את ההפסדים במצב הפלסטיני. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מול אינטלקטואל שקשה להבין אם הוא מצפה לתבוסה או מקווה לה. האינטלקטואל הרואה עצמו כנושא פלסטין, מטרתה ומשמעותה, אמור לזכור את הניצחון ואז לומר מה שהוא רוצה.