ציור מחדש של אידיאולוגיות לאומיות פלסטיניות: הכרח היסטורי או יוקרה פוליטית?

לאור התמורות הגדולות המתרחשות בזירה הפלסטינית, הכרחי לשקול מחדש את האידיאולוגיות השולטות בפלגים הלאומיים, כך שישקפו את השאיפות האמיתיות של העם הפלסטיני, במקום להיות רק הרחבה של סכסוכים בעבר או כפופות לאיזוני כוח אזוריים. הגיע הזמן לשרטט מחדש את השיח הפוליטי הפלסטיני להיות יותר ריאליסטי ומתחבר לצרכי העם, הרחק מקיפאון אידיאולוגי ובידוד אינטלקטואלי.

מנאמנות סיעתית לנאמנות לפרויקט הלאומי

במהלך עשרות השנים הפכו הפלגים הפלסטיניים מתנועות שחרור לאומיות לישויות ארגוניות המבקשות לשמור על נוכחותן בזירה הפוליטית, גם אם זה על חשבון האינטרס הלאומי הקולקטיבי. לכן, כל תהליך של ניסוח מחדש של אידיאולוגיות חייב להתחיל במתן עדיפות לנאמנות לפרויקט הלאומי הפלסטיני על פני נאמנות הפלגתית, כך שהמטרה תהפוך למימוש שאיפות העם הפלסטיני לחופש ולעצמאות, ולא רק חיזוק השפעתה של פלג זה או אחר.

דמוקרטיזציה של המחשבה הפוליטית הפלסטינית

הפלגים נולדו בסביבות אינטלקטואליות מגוונות, בין לאומיות, שמאלנות ואיסלמיזם, מה שהוביל לחלוקות אידיאולוגיות עמוקות שבאו לידי ביטוי בחיים הפוליטיים הפלסטינים. אבל לאור השינויים הנוכחיים, לא ניתן עוד להמשיך את המחשבה הטוטליטרית הנשענת על הדרה ושליטה במקום זאת, חייבת להיות אידיאולוגיה מקיפה שפותחת את הדרך לפלורליזם פוליטי ומעצימה את ההיגיון של שותפות אמיתית במקום עימות פנימי מתמשך.

בין התנגדות להתפתחות: לקראת חזון משולב

ההתנגדות הייתה, ועודנה, חלק מהותי מהזהות הלאומית הפלסטינית, אך יש להגדיר אותה מחדש כך שתכלול את כל צורות המאבק, לרבות התנגדות כלכלית, תרבותית ופוליטית. לא ניתן להשיג שחרור לאומי ללא התאוששות כלכלית ועצמאות פיננסית, וכוח פוליטי לא נרכש רק מנשק, אלא מהיכולת לבנות מודל פיתוח חזק ובר קיימא.

שבירת הדואליות של "התנגדות" ו"התיישבות"

במשך שנים רבות, השיח הפוליטי הפלסטיני מוגבל לשני זרמים עיקריים: הראשון קורא להתנגדות מזוינת כאופציה היחידה, והשני מהמר על משא ומתן ללא קלפי כוח. עם זאת, המציאות של היום מחייבת ללכת מעבר לדואליות הקטלנית הזו ולחפש אסטרטגיה חכמה יותר המשלבת את כלי המאבק השונים על פי חזון לאומי מאוחד, כך שהפעולה הצבאית אינה נטל ללא אופק, ודיפלומטיה אינה אופציה נטולת כוח.

הגדרה מחדש של בריתות ויחסים בינלאומיים

בעולם משתנה ורב קוטבי, אין זה הגיוני שהפלגים הפלסטיניים ימשיכו לבנות את הבריתות שלהם על סמך שיקולים אידיאולוגיים מסורתיים. מה שנדרש היום הוא מדיניות חוץ פלסטינית גמישה המבוססת על השגת אינטרסים לאומיים, הרחק ממערך אזורי שהוכיח את כישלונם לתמוך באמת בעניין הפלסטיני.

שרטוט מחדש של אידיאולוגיות לאומיות אינו רק מותרות פוליטית, אלא הכרח קיומי כדי להבטיח את המשך המאבק הפלסטיני בצורות יעילות יותר. השאלה שעולה היום: האם הפלגים הפלסטינים יצליחו לפתח את השיח הפוליטי שלהם באופן העולה בקנה אחד עם שאיפות הרחוב הפלסטיני? או האם האלטרנטיבה תהיה הופעת כוחות חדשים מחוץ למסגרות המסורתיות?

פלגים פלסטיניים בין מונופול על קבלת החלטות לבין דחיית התפקיד העממי לשוליים

העם הפלסטיני היה מאז ומתמיד הגורם הבולט ביותר בעמידה האיתנה ובמאבק נגד הכיבוש, אך בעשורים האחרונים ניכרת ירידה בתפקידו לטובת הכוחות המזוינים שעשו מונופול על ההחלטה הלאומית והחרימו את השטח שהוקצה לפעולה המונית עממית. השינוי הזה לא הצטמצם להיבט הצבאי, אלא התרחב לפוליטיקה, לכלכלה ולחברה, מה שהוביל להיחלשות של יוזמות עממיות שהיו היסטוריות בסיס לכוח הפלסטיני.

מהאינתיפאדה הראשונה ועד למיליטריזציה של הסצנה

במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987-1993), ההתנגדות העממית הוכיחה שהיא מסוגלת להגיע להישגים מוחשיים, שכן הצליחה לבלבל את הכיבוש באמצעות שביתות, אי ציות אזרחי והפגנות המוניות, מבלי שהפלגים החמושים היו בחזית. אבל עם השנים, ולאחר חתימת הסכם אוסלו, החלו הפלגים החמושים לחזק את השפעתם, והשיח הפוליטי הפלסטיני נקשר יותר לפעולה צבאית, מה שהוביל לירידה בפעולה העממית לטובת עימות מזוין כאופציה העיקרית.

למרות שהאינתיפאדה השנייה (2000-2005) הוכיחה את יכולתו של מאבק מזוין לכפות משוואות חדשות, מיליטריזציה מוגזמת פגעה בתפקיד הפופולרי, שכן הפלגים החלו לשלוט בזירה, וההתנגדות הפכה מפעולה עממית בקנה מידה גדול לפעולות צבאיות מוגבלות במסגרת חישובים פלגיים צרים.

כיצד נדחקה פעולה עממית לשוליים?

מונופול סיעות של החלטה לאומית

1. הפלגים הפכו לישויות פוליטיות סגורות, המוציאות את החלטותיהן במנותק מהרחוב הפלסטיני, מה שהוביל לאובדן אמון הציבור בהנהגה המדינית והצבאית.
2. הפלגים התעסקו בסכסוכים פנימיים, ואינטרסים ארגוניים קדימו על יעדים לאומיים גדולים יותר.

היחלשות היוזמות הציבוריות

1. אין עוד תמיכה רצינית בתנועות התנגדות שלווה, כמו החרמת מוצרים ישראליים או שביתות כלליות, למרות שהן הוכחו כיעילות בתקופות קודמות.
2. המומנטום הפופולרי בגדה המערבית ובירושלים בשנים האחרונות לא הושקע בפרויקט לאומי בר קיימא אלא, התנועות העממיות נותרו עונתיות ותגובה לאירועי חירום.

הפיכת נשק לכלי לסכסוך פנימי

1. במקום להיות כלי להשלמת פעולה עממית, פעולה צבאית הפכה לפעמים לאמצעי להטלת שליטה פנימית בין הפלגים.
2. היעדר אסטרטגיית התנגדות מאוחדת הפך את הביצועים הצבאיים לסירוגין, ולעתים ללא קשר למטרות פוליטיות ברורות.
3. 
   

כיצד ניתן לשחזר את התפקיד הפופולרי?

השקת פרויקט לאומי מקיף המשלב סיעות עם העם

1. הקמת מועצות עממיות עצמאיות המייצגות קבוצות פלסטיניות שונות, כך שישמשו כפרלמנט עממי מקביל המבטיח שיתוף של כולם בהחלטה הלאומית.
2. בנייה מחדש של הארגון לשחרור פלסטין על יסודות דמוקרטיים, כך שהוא יהיה הנציג האמיתי של הרצון העממי, ולא רק מסגרת ארגונית המנוהלת על ידי מכסות סיעות.
3. 
   

אימוץ אסטרטגיית התנגדות עממית בת קיימא

1. החייאת כלים של אי ציות אזרחי, כמו שביתות המוניות והפגנות שלום מאורגנות, כחלק מאסטרטגיית מאבק מתמשכת.
2. חיזוק כלכלת ההתנגדות על ידי תמיכה בייצור מקומי והחרמת הכלכלה הישראלית, המקנה לפלסטינים עצמאות כלכלית התורמת לחיזוק איתנותם.
3. 
   

חלוקה מחדש של תפקידים בין הפלגים לעם

1. הפלגים חייבים להפוך לכלי תמיכה וארגון, ולא לשומרים של קבלת ההחלטות הפלסטינית.
2. עידוד עבודת איגודים מקצועיים, סטודנטים, נשים ועבודה למלא תפקיד פעיל בהובלת התנועה הלאומית.
3. 
   

לקראת משוואה חדשה להתנגדות

מה שנדרש היום הוא לא לנטוש את הפעולה המזוינת, אלא לשלב אותה באסטרטגיה לאומית משולבת בהובלת העם הפלסטיני על כל קטגוריותיו. הניסיון הוכיח שכל התנגדות שאינה מבוססת על בסיס עממי רחב נותרה מוגבלת בהשפעתה. הכוח האמיתי של הפלסטינים מעולם לא היה בנשק בלבד, אלא ביכולתם להתארגן, להפעיל את הכוחות העממיים שלהם ולשמור על מטרתם בחיים בכל הזירות.

לקראת חזון פלסטיני הפונה לכוחות המתונים בישראל

בעיצומו של הסכסוך המתמשך בין פלסטינים לישראלים, קל להיסחף לעבר ראייה חד-צדדית המתמקדת רק בעימות, מבלי להסתכל על האינטראקציות הפנימיות של הצד השני. אבל המציאות מחייבת את הפלסטינים להבין שהם לא לבד במקום, ושישנם כוחות ישראליים מתונים המאמינים בצורך לסיים את הכיבוש ולהגן על זכויות שני העמים לחיות בשלום. כוחות אלו, למרות השפעתם החלשה הנוכחית מול עליית הימין הקיצוני, עדיין מהווים חלק מהמשוואה, ויש לעשות מאמצים לחזק את עמדותיהם במסגרת אסטרטגיה פלסטינית ברורה.

למה צריך להתייחס לזרם המתון בישראל?

שבירת המונופול של הימין הקיצוני בזירה הפוליטית

1. הימין הישראלי, המיוצג על ידי ממשלות עוקבות, מקדם נרטיב לפיו הפלסטינים דוחים כל הסדר, מה שמצדיק את המשך הכיבוש וההתנחלות.
2. על ידי שיתוף פעולה עם כוחות מתונים, ניתן לערער את הנרטיב הזה ולהוכיח שהפלסטינים אינם נגד דו-קיום, אלא נגד הכיבוש ומדיניותו.
3. 
   

יצירת השפעה בתוך החברה הישראלית

1. אי אפשר להתעלם מכך שהשינוי הפוליטי בישראל בא מבפנים, והחברה הישראלית מושפעת מהשיח הציבורי.
2. חיזוק הקולות התומכים בזכויות הפלסטינים בתוך ישראל יכול ליצור לחץ על הממשלה, במיוחד בתקופות של משבר פוליטי.
3. 
   

הצגת חזון פלסטיני משכנע לעולם

1. הקהילה הבינלאומית רואה את הסכסוך בדרך כלל מנקודת מבט בינארית, ומציגה אותו כעימות בין שני מפלגות קיצוניות.
2. על ידי בניית בריתות עם קולות מתונים בישראל, ניתן להציג את הנרטיב הפלסטיני כנושא זכויות צודק, לא רק מחלוקת פוליטית או דתית.
3. 
   

כיצד ניתן לחזק את הכוחות המתונים בישראל?

אימוץ שיח פלסטיני הפונה בצורה מושכלת לחברה הישראלית

1. במקום לפנות רק לקהילה הבינלאומית והערבית, חייב להיות שיח פלסטיני המופנה לישראלים עצמם, ולהבהיר שהכיבוש הוא לא רק בעיה פלסטינית, אלא גם מהווה איום על עתידם של הישראלים.
2. התמקדות בנקודות התכנסות, כמו דחיית ההתנחלויות כאיום על פתרון שתי המדינות וקידום השיח של שוויון זכויות לכולם.
3. 
   

פתיחת ערוצי דיאלוג עם כוחות נגד הכיבוש

1. ישנם ארגונים ישראליים כמו בצלם, שלום עכשיו ושוברים שתיקה שפועלים לחשיפת שיטות הכיבוש, והקולות הללו זקוקים לתמיכה פלסטינית עקיפה כדי לחזק את מעמדם.
2. ניתן ליצור דיאלוגים בלתי פורמליים בין דמויות פלסטיניות עצמאיות לבין כוחות אלו, במטרה להחליף חזונות ולפעול לנטרול קולות קיצוניים משני הצדדים.
3. 
   

עידוד פעולה משותפת בנושאי זכויות אדם

1. שיתוף פעולה עם ארגונים ישראלים המגינים על זכויות הפלסטינים בבתי המשפט או בתקשורת יכול להגביר את הלגיטימציה הבינלאומית של המאבק הפלסטיני.
2. תמיכה ביוזמות משותפות כמו הפגנות נגד הריסת בתים, או קמפיינים להחרמת מוצרים מהתנחלויות, עשויה לסייע בבניית בסיס לחץ פנימי נגד מדיניות הכיבוש.

מה שנדרש הוא לא להמר על תנועות מתונות בישראל כחלופה למאבק הפלסטיני, אלא לשלב אותן במסגרת אסטרטגיית התנגדות חכמה המשקיעה את כל הכלים האפשריים להשגת זכויות פלסטינים. בסופו של דבר, ככל שהקולות הללו יתחזקו בתוך ישראל, כך יהיה לימין הקיצוני פחות יכולת לכפות את האג'נדה שלו, ולפתוח את הדרך לפתרונות צודקים יותר לשני העמים.