מי מכם הפך לבטוח בעדרתו?

אמין אל-חאג' / כותב פוליטי / אוניברסיטה ערבית-אמריקאית

מאז תחילת התוקפנות על עזה, פסוקי הקוראן והחדית'ים הנאצלים אינם עוד טקסטים שאנו מדלגים עליהם - כפי שרבים מאיתנו נהגו לעשות - ללא הרהור או השתקפות. אלא שאנו חשים שאנו מחויבים - יותר מבעבר - לעמוד על ספם, ולשאוב ממשמעויותיהם, ולהצטייד באורם, משום שהן יותר מדרשות גרידא, אלא הארות על מציאות קטלנית שאנו חיים בה, או לפחות על מה שנוגע במה שחסר לנו. בין הטקסטים הללו נמצא החדית' הנבואי הנאצל שסופר על ידי האימאם אל-בוכארי, על סמכותו של סלמה בן עובידאללה אל-ח'טמי, על סמכות אביו, על סמכותו של שליח האל, יברכו ויעניק לו שלום, שאמר: "מי מביניכם שקם בטוח בביתו, בריא בגופו, ויש לו את מחייתו היומית, כאילו ניתן לו העולם". חדית' פשוט בלשונו, בן שש עשרה מילים, שווה ערך למספר שנות המצור שהוטל שלא בצדק על עזה, אך עמוק במשמעותו, ומגדיר מחדש ברכות בצורותיהן הברורות ביותר: ביטחון, בריאות ומזון, שלושה עמודי תווך שכאשר יהיו זמינים לאדם, הוא יחווה אושר שאינו יכול להבין. רבים נמצאים בשאפתנות, מתנשפים לעוד, אושר שערכה ידוע רק לאלה שנשללה מהם ממנו.

החדית' האצילי מציג חזון אנושי מקיף ותמציתי של צרכי האדם הבסיסיים, בדיוק כפי שעשה זאת הפסיכולוג האמריקאי מאסלו 1400 שנה מאוחר יותר. עם זאת, ההבדל הוא שהחדית' האצילי אינו מציג זאת כ"תיאוריה", אלא כקריאה מוסרית להתבוננות, הכרת תודה וסולידריות עם אלו שאיבדו את הברכות הללו. לפיכך, בחדית' שלו, הנביא صلى الله عليه وسلم הציג את מהות מה שאדם צריך כדי להרגיש שביעות רצון ולהתחיל לחיות. עם זאת, כאשר אנו קוראים את החדית' הזה לאור הטרגדיה ההומניטרית שחווה עמנו בעזה, אנו מבינים עד כמה גדולות הברכות הללו, ועד כמה הן נעדרות מהמציאות של יותר משני מיליון בני אדם החיים תחת מצור והרג מתמשך במשך 577 ימים בעזה, ולפני כן, מצור מתמשך. שלושת הצרכים הללו מופרים לחלוטין. העזתי לכוד בבסיס הפירמידה של מאסלו, אינו מסוגל לעלות משום שלא קיבל אפילו מזון או ביטחון. האם יכול עזה יחיד לומר היום שהוא בטוח בתוך עדרו?
מאז ה-7 באוקטובר, צורות האבטחה הבסיסיות ביותר אבדו. הבית אינו עוד מקום מקלט בטוח, אלא מטרה, קבר אחים. משפחות נאספות ברגע, כדי להיהרג ברגע. יצורים חיים נהרסים עד היסוד ללא אזהרה, ואיש אינו בטוח שישרדו עד מחר.
לגבי בריאות, זו תקווה אבודה. בתי החולים שנותרו קורסים, תרופות הן במחסור, והצוות הרפואי עובד עם ציוד פרימיטיבי, בתנאים שאינם קרובים לאסון, אך קטסטרופליים כשלעצמם. פצועים לא מטופלים, ניתוחים לא מורדמים, חולים לא מקבלים תרופות, וילדים מתים מחוסר בחיסונים או באינקובטורים.
כשאנחנו מדברים על "מחיה יומית", אנחנו לא מדברים על יוקרה או גיוון תזונתי, אלא על המינימום ההכרחי להישרדות. קמח אינו מספיק, מים מזוהמים או חסרים, ומזון מחולק בחירום שאינו עונה על צורכי ילדים, קשישים או נשים הרות או מניקות. הרעב בעזה כבר אינו איום; זה הפך למציאות. אלפי משפחות חיות ללא ארוחה משביעה אחת ביום.
החדית' הנבואי לא רק קורא לנו להיות אסירי תודה על הברכות שלנו, אלא גם מטיל עלינו אחריות מוסרית כאשר ברכות אלה נלקחות מאחינו ואחיותינו. אם עזה כיום משוללת משלושת הדברים החיוניים הללו, אז היא גם משוללת מ"חיי העולם" עליהם דיבר הנביא صلى الله عليه وسلم. הבנת השיח בהקשר זה לא צריכה להיות בדלנית, אלא תמריץ לפעול, להסיר את המצור, להסיר את העוול מהמדוכאים, לתת קול לרעבים ולרעבים, ולסרב לאפשר לטרגדיה הזו להפוך לסצנה שגרתית בחדשות.
אם הברכות האלה שוות את כל העולם, אז שלילתן מעזה זה כמו חנקת העולם כולו במקום קטן על הארץ הזאת. אולי צורת האמונה החלשה ביותר ביישום החדית' כיום היא להתאבל על אובדן הברכות הללו על ידי עמנו. אפילו אם אנו מודים לאלוהים על נוכחותם, זוהי הכרת תודה עם טעם של כאב. עם זאת, עלינו תמיד לזכור שאלו ברכות שיכולות להיעלם בן רגע.

===========================
החדית' הנבואי לא רק קורא לנו להיות אסירי תודה על ברכות, אלא גם מטיל עלינו אחריות מוסרית כאשר ברכות אלה נלקחות מאחינו. אם עזה כיום נטולת שלושת היסודות הללו, אזי היא נטולת "חיי העולם" עליהם דיבר הנביא, עליו השלום והברכה.