משהו ממש מעצבן

ההתנגדות הפלסטינית מתעקשת להפיל את נתניהו, שנמצא במצב לא מעורר קנאה, "לא עם אמי ולא עם אדוני הוא נמצא במצב של בלבול, בין הלחצים של משפחות האסירים הישראלים, והתלהבותם של בעלי הברית הקיצוניים, והוא ב"בלבול".

הוא נאלץ לתמרן סביב בעלי בריתו, כדי שממשלתו לא תיפול, ואם אכן תיפול, הוא יובא למשפט בעילה של "רשלנות" מסיבה זו, הוא פועל ונאבק להישאר בתקופת נשיאות הממשלה למשך הזמן הארוך ביותר, כדי שיבטל את הקמת ועדת החקירה, ויצא ממצב של כישלון וכישלון.

הוא פועל על בסיס תמורה לשחרור אסירים ישראלים, לאחר שלא הצליח לשחררם בכוח מבלי לשלם את המחיר של שחרור אסירים "שידיהם מוכתמות בדם", לפי הסיווג הישראלי.

אבל הוא לא יודע מהיכן מגיעות ה"סטירות", מההפגנות, או מראשי שירותי הביטחון והצבא, שאינם מכירים בהמשך המלחמה, או מפיקחותו של "האויב", המפוכח, האיתן, שעמד איתן, אחרי שהוא עשה לו את "הסטירה" של הארגון, מהנוהל המנהלי, של ה-7 באוקטובר ביצוע וסידור בתהליך מסירת השבויים הישראלים לצלב האדום, או מהלוחמים הפלסטינים האמיצים, האסירים, המשוחררים מהשבי ומהמעצר, שיוצאים עם גילויי שמחה למרות הכאב והדיכוי שהם היו נתונים להם, העלאת סימן הניצחון, וחגיגות משפחותיהם למען חזרתם של בני משפחותיהם ובני הכלא הארוכות החזיקו גבוה.

אחרון חביב, המכה הכואבת ביותר מגיעה מהאסירים הישראלים, שמשוחררים בשקט ובשמחה, מניפים את ידיהם לקהל הפלסטיני, נפרדים, כידידים, לא אויבים. יתרה מכך, אחד האסירים הישראלים שועט קדימה ולוקח יוזמה ו"נושק" לראש השומר הפלסטיני, או ליתר דיוק את בן לוויתו.

אחד מהם דג בים במשך היום עם שומרו, ואחד מהם עם מלווהו הסתובב בין עצי הזית הישנים שנשרפו בשריפות צבא ארצו המתיישבת, ודורש להחזיר את אלה שהגיעו מחוץ לארץ ישראל למדינות שמהן עזבו, והתיישבו בבתי העקורים הפלסטינים, ברמלה, ג'אפה, שפרה, שפרה, שפרה, ספאה, ושבעה.

זה ממש מרגיז, דוחף את נתניהו לאבד שיווי משקל, והנה הוא, במחאה על ההתנהגות המתורבתת של תנועת חמאס, מחזיר את האסירים הפלסטינים לבתי הכלא שלהם, ודורש שהאסירים הישראלים לא ינוצלו, מושקיעים בהם או יעסיקו אותם כדי להעביר את הנרטיב הפלסטיני, ואת הערבים הפלסטינים בהתנהגותם האסלאמית באופן אנושי, אפילו בהתנהגותם האסלאמית הם מכוחות האויב.

נתניהו ימות מכעס, והפלסטיני יחיה בכבוד ובחופש וישוב לארצו