פלסטינים בצומת דרכים

הדיון במלחמה שלאחר ישראל ברצועת עזה אינו עניין של מה בכך. במקום זאת, זהו עתיד בסיסי לעתיד שמסמן את פטירתו של הפרויקט הלאומי הפלסטיני, במיוחד כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ נמלט מכל הגבלה. זה יהיה המצב אלא אם כן הפלסטינים יתקנו את המצב ויתחילו בסקירה ביקורתית מקיפה כדי ללמוד מטעויותיהם ולבנות מחדש את המערכת הזו על יסודות חדשים, שמטרתה העיקרית היא להקדיש את כל משאביה ויכולותיה להבטחת התבססות הפלסטינים בארצם.

הניסיון ההיסטורי לימד אותנו שהתוצאה החשובה ביותר של מלחמות היא לא מעשי הטבח והזוועות המתרחשים במהלכן. העניינים הללו, למרות עצמתם, מתגברים במהירות לאחר שהמלחמות מנחות את נשקם, והפוקוס עובר להתמודדות עם ההשלכות שלהן ולחיות עם זיכרונותיהן. התוצאות החשובות ביותר של מלחמות נובעות תמיד מהשינוי במאזן הכוחות בין הצדדים הלוחמים, המאפשר לצדדים המנצחים לכפות התנחלויות המשיגות את מטרותיהן על הצדדים המפסידים. מחקר על תולדות המלחמות אומר לנו שההתנחלויות הללו חשובות, משום שבכל פעם הן מובילות להיווצרות מציאות חדשה שאינה מוגבלת לאפשרות של שינוי מפות פוליטיות, על ידי שינוי גבולות של מדינות מסוימות וביטול מוחלט של קיומן של אחרות, או העברת קבוצות אנשים מאזור אחד לאחר, וכתוצאה מכך שינוי באופי הדמוגרפי של מדינות רבות. במקום זאת, מלחמות מובילות לשינויים מהותיים באוריינטציות הפוליטיות ומערערות את השאיפות הלאומיות של עמים וקבוצות לאומיות רבות.

במהלך 15 החודשים האחרונים, תשומת הלב של גורמים שונים התמקדה במעקב אחר מהלך המלחמה שמנהלת ישראל ברצועת עזה. המעקב היה אינטנסיבי, לאור חומרת המלחמה, היקפה העצום, מקיפות הכוונה, מספר הנפגעים הרב של האזרחים ועצום ההרס שגרמה, שהשפיע על כל היבטי החיים באותו אזור מצומצם, שישראל התכוונה להמיט עליו אסון גדול. המטרה של ישראל במלחמה הזו הייתה לא רק לנקום במבצע "צוק איתן", אלא גם להשיג מטרה אסטרטגית מרחיקת לכת הרבה יותר, כזו שנוכחת תמיד באידיאולוגיה הציונית: לרוקן את הארץ מתושביה הפלסטינים. היא קיבלה את ההזדמנות לה תמיד ייחלה, אז היא הפכה את נקמתה למלחמת השמדה, תוך שהיא משתמשת בכל הבריתות הזרות ויכולותיה ההרסניות כדי להפוך את רצועת עזה לאזור שאינו ראוי למגורי אדם, כדי לאלץ את המספר הגדול ביותר של פלסטינים לעזוב ולפנות את האזור.

זמן קצר לאחר פתיחת המלחמה החלו דיונים בבירות אזוריות ומערביות בנוגע ל"יום שאחרי", כלומר, הסדרים לשלב שלאחר המלחמה. עיקר ההתמקדות הייתה במציאת אלטרנטיבה מקובלת לשלטון ברצועת עזה לאחר חיסול חמאס, שנחשבה כדבר מובן מאליו. כמו כן, התמקדו המאמצים של ממשלת ישראל להאריך את המלחמה ונוכחותה בעזה, דרישות הרשות הפלסטינית להחזיר את השליטה ברצועה, קריאות מכאן ומשם לנוכחות אזורית ובינלאומית, ולו לשלב מעבר, ומאמצי חמאס להבטיח שלא יוחרג מהשיקול. יתרה מכך, שורש הסכסוך, הנעוץ בהמשך הכיבוש, והצורך למצוא לו הסדר סופי וקבוע, לא טופלו, ולכך לא ניתנה הרצינות הראויה. אלמלא קביעתה של סעודיה כי נורמליזציה של יחסיה עם ישראל תצטרף לדרך אמינה להקמת מדינה פלסטינית, ופניות ודרישות קלישאתיות של אחרים לנחיצות הקמת מדינה כזו, הצורך בפתרון קיצוני לסכסוך היה נעדר לחלוטין מסדר היום. מהלך המלחמה ועתיד המשילות בעזה שלטו במקום.

כעת, לאחר שהושגה "עסקה" זמנית של הפסקת אש, יש לקוות שאם יושמו שלושת שלביה, היא תוביל לסיום הלחימה. אבל כדי שהמלחמה תסתיים סוף סוף, כדאי לעקוב לא רק איך "יתסדר" המצב העתידי ברצועת עזה, חשוב ככל שיהיה, אלא גם למה תוביל המלחמה מבחינת יישוב צפוי של הסכסוך. מלחמות, לא לחימה, מסתיימות רק כאשר מגיעים להתנחלויות.

העימות הקשה

הפלסטינים מתמודדים כיום עם מציאות מורכבת וקשה ביותר, המציבה בפניהם אתגר יוצא דופן וחשוב מכל מה שחוו בעבר. למרות שהפלסטינים התמודדו עם מחיר כבד במהלך ההיסטוריה הארוכה של המאבק שלהם במנדט הבריטי ובכיבוש הקולוניאלי הישראלי, בכל שלב של העימות ביניהם, הם התברכו בעמוד או עמודי תמיכה יעילים שסייעו להם להתמיד ולהתנגד, ולהשאיר את להבת המטרה הלאומית שלהם בחיים. כעת, בעודם במצב של חולשה קיצונית, הם מותקפים על ידי שורה של גורמים חיצוניים שליליים המעידים כי איבדו כל מקור יעיל של תמיכה חיצונית וחשופים לאתגר של הטלת הסדר "מינימלי" עליהם, שיוביל לחיסול מטרתם.

בחזית הישראלית, פלסטינים מתמודדים כעת עם ישראל שונה לחלוטין ממה שחוו בעבר. זה כבר לא שמאלני, ואפילו לא ליברל ימני, אחרי הימין הקיצוני, חסידי הציונות הדתית, שתורתם התנ"כית מתמקדת בצורך להגשים את נבואת "ישראל השלמה", הסתננו בהדרגה למרקם הפוליטי שלה, והגיעו בסופו של דבר לנקודה ב-2022 של השתתפות בקואליציה השלטת ושליטתה. שינוי זה משקף שינוי מתמשך באוריינטציות הפוליטיות הישראליות ימינה, והביא להצטמקות מתמדת של בסיס האלקטורלי השמאלני, שנכחד כמעט. המשקל הפוליטי בישראל אינו עוד ימני בלבד, אלא מושרש כעת בנטייה פנאטית, קיצונית ופרועה כלפי הפלסטינים.

בתוך השינוי הזה בנוף הפוליטי בישראל, להסדר במשא ומתן עם העם הפלסטיני המוביל ל"פתרון שתי מדינות", במובן המסורתי של המושג, הקורא להקמת מדינה פלסטינית על האדמה שנכבשה מאז 1967, אין עוד אפשרות ממשית להושג. לגבי ירושלים, יש קונצנזוס ישראלי לא לוותר עליה. באשר לגדה המערבית, שהיתה מפוצלת מאוד בתהליך ההתנחלות, והפכה את הנוכחות הפלסטינית למובלעות צרות ומבודדות, רוב ישראלי מוחלט דורש את סיפוח חלקים נרחבים ממנה לישראל. בינתיים, מפלגות הימין הקיצוני מנסות נואשות, תוך שימוש בכל האמצעים הפוליטיים והאכזריים, ליישם את מה שנראה בעיניהם כמשימה תנ"כית-אידיאולוגית כדי להשלים את סיפוחה המלא במהירות האפשרית. רצועת עזה, שאריאל שרון נטש ושישראל ממשיכה למצור בה, הייתה האזור הגיאוגרפי היחיד שבו יכלה ישראל לאפשר הקמת מדינה פלסטינית, בהתחשב בכך שדאגתה אליה התמקדה בהבטחת הביטחון. אם יוסכם על צעדים להבטיח זאת, יתאפשר לישראל להיפטר ממנו ומהנטל הדמוגרפי שהיא מייצגת עבורה. עם זאת, השליטה של חמאס ברצועת עזה מאז 2007, והשקת מבצע "השחר מפציעה" לאחרונה, צמצמו אפשרות זו למינימום, אם כי לא ביטלו אותה כליל.

ברמה האזורית, ראוי לציין כי התמיכה המסורתית לה זוכה העניין הפלסטיני בחוגים ערביים רשמיים ירדה כעת. הסכסוכים הרצופים שפקדו את העולם הערבי הובילו לא רק לנסיגת מדינת הלאום בחתירתה לשמר את קיומה ולרדוף אחרי האינטרסים שלה, אלא גם לפיצול הסולידריות הערבית הקולקטיבית ולאובדן מעמדה והשפעתה של המערכת הערבית באזור לטובת המעצמות הלא ערביות: איראן, טורקיה וישראל. בנוסף, ישנה הסלמה בתלונות מבירות ערביות רבות על המשך הנטל של הנושא הפלסטיני, מבוך הפילוג הפלסטיני וברית של פלגים פלסטיניים עם מעצמות אזוריות לא ערביות, במיוחד איראן. כתוצאה מכך, הגישה הרשמית לסוגיה הפלסטינית ברוב מדינות ערב הפכה, במקרה הטוב, לתרגיל שונאי סיכונים, תוך שימוש בגישה כפולה: מתן התמיכה המוסרית הדרושה כדי למנוע מבוכה בפני גורמים פנימיים וחיצוניים שונים, תוך הימנעות ממשית בהגנה רצינית על זכויות הפלסטינים כסוגיה ערבית לאומנית.

בנוסף לערעור כוחו הסמכותי של חמאס ולדלדול היכולות הצבאיות שלו, התערבויות ישראל באזור בעקבות מבצע "צוק איתן" הביאו גם לפירוק ציר ההתנגדות, שעליו הסתמכה התנועה כדי לתמוך בקיומה ובעימות עם ישראל. ככל שמאזן הכוחות האזורי השתנה כתוצאה מכך, נעשה קל יותר לעצב סדר חדש באזור. מכיוון שסגירת הנושא הפלסטיני נעשתה הכרחית, כדי להסיר "מכשול כרוני" לארגון מחדש זה, כל הסדר שנראה כמבטיח את ה"מינימום" של זכויות הפלסטינים תגשים את מטרת הבירות הערביות.

חזרתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב היא השינוי המשמעותי ביותר על הבמה הבינלאומית כיום, ותהיה לה השפעה מרחיקת לכת על עיצוב האזור מחדש וסגירת הסוגיה הפלסטינית. מפלגות פלסטיניות וערביות בירכו על התערבותו הפעילה של טראמפ בהטלת "עסקת הפסקת אש" זמנית בעזה, וראו בה אינדיקציה מוקדמת לשינוי חיובי אפשרי בגישתו ובגישתו להסדר הצפוי. אבל אופטימיים צריכים להיות סבלניים. לטראמפ אישיות נרקיסיסטית, וכל שינוי שהוא עשוי לעבור עם כניסתו לכהונתו השנייה יוגבל לשחרורו מכל הגבלה שעלולה לרסן את חירותו, ולו במעט, במהלך כהונתו הראשונה, שכן הוא מחפש להשיג כהונה שנייה. טראמפ, כעת בקדנציה האחרונה שלו, יפעל כרצונו; שליט מוחלט השולט לפי פקודות ומכתיבים, ללא מעצור או התחשבות בכללים. מדיניות החוץ שלו תהיה מנוהלת על ידי "אמריקה תחילה", שאותה ינהג בכוח חוצפה והפגנתי באמצעות איומים וסחיטה, הוצאת האשמות ועלבונות, הוצאת דרישות וציפייה לציות, והטלת סנקציות על אנשים "סוררים".

טראמפ הוא תומך נלהב של ישראל, אם כי לא חזק כמו נתניהו וממשלתו הקואליציונית. אין לו יחס מועט לעם הפלסטיני ולמצוקתו המתמשכת, ומעט יחס למשטרים הערביים הרשמיים, שהוא רואה בהם כפופים ומובטחים שהם נאמנים. חריג לכך הוא הערכתו לממלכת ערב הסעודית, לא רק בשל מעמדה כמרכז של עושר מועיל, אלא גם בשל מעמדה היוקרתי שמכשיר אותה למלא תפקיד מנהיגותי מהותי ובולט בעולם הערבי והאסלאמי. מכיוון שהוא רוצה להרחיק את אזור המזרח התיכון מעיסוקו בסוגיות שלו בזמן שהוא עסוק בעיסוק בנושאים מרכזיים משלו, הן בפנים והן במקומות אחרים בעולם, האזור הזה יקבל ממנו תשומת לב קצרה בלבד, אותה יקדיש להשגת יציבותו במהירות ולהסרתה מסדר היום שלו, כדי שיוכל להתמסר לעניינים חשובים יותר. הוא סבור שהיסוד של יציבות זו נעוץ בנורמליזציה של יחסי סעודיה עם ישראל, שתביא לנורמליזציה של היחסים בין מדינות ערביות ואיסלאמיות רבות, שיובילו לשינוי מהותי במציאות האזור. מעבר להתייחסות לנושא הגרעין האיראני, השגת נורמליזציה זו מחייבת סגירת הסוגיה הפלסטינית בהסדר מאוזן בין הדרישה הסעודית לדרך אמינה להקמת מדינה פלסטינית לבין הגשמת האינטרס של ישראל בהרחבת שטחה, עליו הכריז טראמפ כלא מספק.

למרות התוכן המצומצם של "עסקת המאה" הפלסטינית, טראמפ לא יציג אותה מחדש במתכונתה הקודמת, שכן ברור שהיא נשחקה במבצע צוק איתן, אם לא חוסלה לחלוטין. אם הוא יראה צורך להיענות לדרישה הסעודית, הגישה הטובה ביותר שטראמפ יוכל להכתיב תהיה ככל הנראה גישה מוגבלת, בדמות הבטחה שיכולה להתממש לאחר תקופת מעבר ארוכה מלאה בשיקום, עמידה במבחנים וקבלת התחייבויות מהפלסטינים. הדבר יגביל את האפשרות להקים ישות פלסטינית עם חלק מהתכונות הריבוניות של מדינה ברצועת עזה, עם אפשרות לכונן מערכת יחסים עתידית עם המובלעות הפלסטיניות הנותרות בגדה המערבית. בתמורה, טראמפ יספק כיסוי לישראל כדי לספח חלק גדול מהגדה המערבית. מכיוון שהוא מתמודד עם המפלגות הערביות הרשמיות הרלוונטיות במנטליות מוכתבת, ומצפה שהן ייענו, ההתמקדות של טראמפ תהיה בעיקר בהבטחת אישורה של תל אביב, שככל הנראה תסרב לעשות זאת. כדי "לשכנע" את תל אביב, הוא יקבל חבילה נדיבה של "תמריצים", שהראשון שבהם עשוי להיות דרישתו של טראמפ לרוקן את רצועת עזה מרוב אוכלוסייתה הפלסטינית. אמנם דרישה זו עשויה להיראות לחלק כהוכחה חותכת לכך שטראמפ סגר לצמיתות את הדלת ל"פתרון שתי המדינות", אך ייתכן שזו הדרך השגויה לכפות הסדר גרוע המבוסס על פתרון זה.

אם התיישבות מתקרבת לאחר סיום המלחמה בעזה, זהו המתווה הסביר ביותר שלו, וכל מי שהמלחמה נחלש מעמדו במאזן הכוחות יצטרך לשלם את המחיר על ההסדר שנוצר.

מדינת חולשה פלסטינית

מזה זמן שהמצב הפלסטיני מתגבר בהתמדה בסבלו עקב החמרה במצב התשישות, הנובע מהתפשטות החולשה שהשתוללה ואוכלת את המבנים השונים של המערכת הפלסטינית. מצב זה הוביל לירידה מתמשכת בחוסן הפלסטיני, המצמצמת לרמה הנמוכה ביותר האפשרית את יכולתה של הרשות הפלסטינית לבדה, לאחר אובדן בסיס התמיכה החיצוני המסורתי, להתמודד ביעילות ובשפע עם מבול הלחצים הנשפכים על הצד הפלסטיני. להיפך. רמת ההידרדרות הנוכחית במצב הפלסטיני עלולה להוביל לחשיפתו ללחצים אלו, מה שעלול להקל על אחרים לדחוף הסדר "מינימלי" לסוגיה הפלסטינית.

המערכת הפוליטית, שכבר מוגבלת על ידי אילוצי הכיבוש, סובלת ממצב כרוני ובלתי פתיר של הסתיידות שהוציא ממנה את רוב כוחה ויעילותה הפוליטית. משטר זה התבסס כבר כמעט שני עשורים על חלוקה שהתחזקה בהפרדה גיאוגרפית, שהפכה אותו למדינת קבע. הפת"ח שולט בגדה המערבית, וחמאס שולט ברצועת עזה. בגלל העוינות השורשית בין שני הצדדים, החשש של כל צד מכוונותיו של האחר והתנגדותם זה לזה בכל הנוגע לאמצעי התמודדות עם הכיבוש (התנגדות מזוינת מול דרך השלום), כל צד הידק את אחיזתו במושכות השלטון באזורו והרחיב את החדירה והשליטה במשטרו של אזרחיו. ככל שרמת הסמכותיות של שני הצדדים של המערכת הפוליטית עלתה, נעדרו האלמנטים והכלים של הפעולה הפוליטית. אין מפלגות אפקטיביות, אין בחירות, אין סמכות מחוקקת, אין מערכת משפט עצמאית ואפקטיבית, אין תקשורת חופשית ואין אמצעים עצמאיים לפיקוח, אחריות וביקורת. החיים הפוליטיים נמחצו לחלוטין, מכיוון שהקהילה הפוליטית הצטמצמה למריבות גרידא, עם קבוצות חברתיות רבות שאינן נכללות. זה הוביל לתסכול ציבורי נרחב, והקהילה הצטמצמה לכלול רק תומכים של שני הצדדים. היא התפצלה למצב של קיטוב וקנאות קיצוניים, כשהוויכוח הפוליטי הפך ללא יותר מוויכוחים פולמוסיים סטריליים שמתגלגלים במהירות למריבות מלאות בחילופי האשמות והוקעות שמגיעות לרמה של האשמות בבגידה. השתתפות פוליטית הפכה ממרחב פתוח להשפעה ושינוי לאמצעי גרידא של גיוס נאמנות ותמיכה כלפי חוץ, מחד גיסא, והדרה לשוליים, מאידך גיסא.

כאשר קיימות המשטר הפכה לעדיפות העיקרית המניעה את המודעות, הכיוון והפעולות של מנהיגיו, בין אם בגדה המערבית ובין אם בעזה, השיח הפוליטי הפך לפופוליסטי, עמוס בחזרות של קלישאות וסיסמאות מסורתיות שגולשות מלמעלה למטה, עם נרטיב שתוכנן לנפח להם תחושה של רצון של חשיבות עצמית ולשמוע את מה של חשיבות עצמית ולשמוע את מה שגורם לתמיכתם העצמית. הם רוצים לשמוע, לא מה שהם צריכים לשמוע, ולתת להם תחמושת להתעמת עם "האחרים". הסצנה הפוליטית הפנים-פלסטינית התבססה יותר ויותר, כאשר אלה ש"בעד" ואלה ש"נגדים" נסגרים בפני כל דיון רציני או סקירה משמעותית של יעדים ונתיבים פוליטיים.

המערכת הפוליטית תקועה במשבר בלתי פתיר, שהוחמר בשל ההתמקדות הישראלית המתמשכת בה והירידה בתמיכה הפיננסית הבינלאומית והאזורית. כתוצאה מהמלחמה ההרסנית של ישראל הפכה רצועת עזה לאזור אסון, עם כל מה שצריך לשיקום ושיקום. זה לא רק יפעיל לחץ על מי שינהל אותה בימים הקרובים, אלא גם יקבע את אופי ההסדר ה"מינימלי" לסוגיה הפלסטינית, שארה"ב מתכוננת לשאת ולתת עליו. בגדה המערבית, נסיבות חיצוניות קשרו קשר נגד המשטר הבעייתי ממילא, שנאבק כעת להבטיח את המשך קיומו, לאחר שהפך יותר ויותר בלתי מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו הפנימיות. המשבר הפיננסי המחריף הוביל לקריסות בתחומי חיים חיוניים, כמו חינוך, בריאות, שירותים חברתיים וחיים כלכליים. חיוני לציין כי לקריסת החוסן של החברה הפלסטינית תחת כיבוש, אם כי בדרגות שונות בין רצועת עזה לגדה המערבית, יהיו השלכות עמוקות על יכולתם של הפלסטינים להחזיק מעמד ולהתמיד ולהימנע מהגירה מהארץ.

מה לעשות?

אולי אחת המסקנות החשובות ביותר שהוסקו ממבצע "צוק איתן" ומהמלחמה ההרסנית בעזה שבאה בעקבותיה היא שהסכסוך יימשך עוד זמן רב, ולא ייפתר במכה נחרצת, אלא בצבירת נקודות, שבסיסה הוא חיזוק יכולת הפלסטינים להישאר על אדמתם. סיכוני ההגירה מהארץ גדלו עקב ההרס השיטתי של הפרנסה של ישראל, בעיקר ברצועת עזה. המטרה של השארת פלסטינים בארצם, עם ההתערבויות הנדרשות לשיפור היבטים שונים של החיים, היא המטרה האסטרטגית הפלסטינית החשובה ביותר בשלב הבא. במהלך יותר מחצי מאה של כיבוש, נקטה ישראל במדיניות שיטתית, מתוגברת באמצעי דיכוי שונים, למנוע רווחים מצטברים של פלסטינים ולהחליפם ברווחים מצטברים ישראלים כדי לבסס מציאות חלופית בשטחים הכבושים. זה הביא להצלחות שאין להכחישה. הכרחי וחשוב להכיר בכך שהצלחות אלו נעזרו במעורבות פלסטינית בסכסוך פנימי ארוך ומר, שכילה, וממשיך לצרוך, חלק ניכר מהאנרגיה וההסתמכות העצמית שהיו צריכים להיות מופנים לעימות עם מזימות ישראליות. כעת, עם הלחצים החיצוניים הגוברים ומתגברים על הפלסטינים, והאפשרות ההולכת וגוברת של הצלחתם לחבל בגורלם, המצב הפלסטיני הגיע לצומת דרכים קריטית: או להמשיך באותה גישת סכסוך נוכחית, שההשלכות השליליות שלה ברורות, ולשני הצדדים בסכסוך הפנימי, כל אחד בדרכו מכוון להגיע למירוץ ההישרדות הצפוי, להתאים את האינטרס של הישרדות. התיישבות "מינימום", להבטיח את המשך הקיום על חשבון האחר, או לשנות מסלול ולהתקדם לקראת ההכרח בהחלמה והתייחסות למצב הפנימי כדי להחזיר את מה שאפשר מחסינות עצמית לפני שיהיה מאוחר מדי.

התאוששות זו תהיה יעילה רק אם הפלסטינים יתמודדו עם מציאות בסיסית שממנה נמנעו לא פעם: היכולת המינימלית לתקן את המצב הפנימי שקרס לא תשוחזר, ותגובה מקובלת ללחצים החיצוניים המתגברים לא תתאפשר אם המערכת הפוליטית הפלסטינית תמשיך במצבה הנוכחי. אם שיקולים לאומיים אמורים לגבור על אינטרסים סיעתיים, אזי יש לעשות שינוי מהותי ועמוק באופי מבנהו ודרכי פעולתו, כזה החורג מהתיקונים השטחיים והפורמליים הקודמים שביצעה, שמטרתם העיקרית הייתה להסתיר את המשך קיומה כפי שהוא.

השינוי חייב לבוא באמצעות שתי התערבויות קשורות זו בזו: האחת מיידית וממוקדת, ממוקדת בעצירת הדימום, והשנייה מקיפה ומרחיקת לכת יותר, המכוונת לטיפול רדיקלי במחלה ושיקום. השגת התערבות מיידית מחייבת החזרת חוק היסוד המתוקן משנת 2003 והרכבת ממשלת הצלה לאומית שאינה סיעתית שתחסום התערבות זרה בהסדרי "יום שאחרי" המלחמה בעזה, תסיים את החלוקה ותחזיר את האחדות הגיאוגרפית של תחום השיפוט של המערכת הפוליטית על הגדה המערבית ורצועת עזה. ממשלה זו, שיש להרכיב ואשר הרכבה נקבע על ידי הפלסטינים, היא הכרח מוחלט כדי להדוף את סיכוני ההתערבות הניצבים כעת בפני המצב הפלסטיני. זוהי גם דרישה בסיסית לגיוס התמיכה האזורית והבינלאומית הדרושה כדי לעמוד בדרישות ובדרישות של השלב הקשה שלפנינו, ובראשן הסגת התירוצים ששימשו למניעת התחלתו המהירה של תהליך השיקום ברצועת עזה, והתמודדות אפקטיבית עם הקריאות לעקור את רוב אוכלוסייתה.

למרות שעדיף לפלסטינים לקחת יוזמה להקים ולהעצים ממשלה זו, במקום להתמהמה ואז להיכנע ללחצים חיצוניים לגביה, שיחלישו עוד יותר את החוסן והיכולת הפלסטינית, השגת זאת, אם היא תושג, לא צריכה להיות סוף הדרך לרפורמה במצב הפלסטיני, אלא רק תחילתה. חיזוק יכולתם של הפלסטינים להישאר על אדמתם דורש יותר מאשר הקמת ממשלה המבוססת על עקרונות חדשים, חשובים והכרחיים ככל שיהיו. היא גם מחייבת סקירה רצינית השוברת את המונופול הסיעתי על התחום המדיני ומגיעה להסכם פלסטיני מקיף המתייחס לא רק לדרישות לשיפור ביצועי המערכת הפוליטית, אלא גם לכדאיות קיומה. התברר שזה כבר לא מועיל להמשיך לקבל כל כך הרבה משאלות היפותטיות כמו עובדות מבוססות שעליהן ניתן לבנות עודף של ציפיות מוגזמות. הגיע הזמן להפסיק את ההונאה העצמית ולבצע תהליך חשיבה עצמית פלסטינית עמוקה על מנת להבהיר את גבולות המטרה המקובלת, לא זו שקוותה שתושג, ולבנות את התוכנית הפוליטית המתאימה לממשה.

לשם הבהרה, הפלסטינים חלוקים בחריפות באשר לאמצעים להשגת המטרה של יישוב הסכסוך. לאחרונה הסכימו כי מטרה זו היא יישום "פתרון שתי המדינות" והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית בגבולות 1967. עם זאת, הם מכירים בכך שהאפשרות להשיג מטרה זו פסקה, משום ש"פתרון שתי המדינות" אינו אומר עוד חלוקת פלסטין המנדטורית לשתי מדינות, אלא חלוקת הגדה המערבית לשני חלקים. עם זאת, האם פתרון זה עדיין מקובל ונמשך בנחישות מתמשכת? אם התשובה חיובית, אז על מנהיגי המשטר הזה להפסיק להתחמק מהעם, אלא לעמת אותו עם האמת, לקבל שההסדר האפשרי יהיה ב"רמת המינימום", להקדיש מאמצים לשיפור תנאיו ולצמצם את חלקה של הגדה המערבית שישראל תספח. אם התוצאה הצפויה הזו של "פתרון שתי המדינות" אינה מתקבלת על הדעת, אזי יש להתנגד לאופציה זו ולנקוט בגישה אחרת, השואפת להקים מדינה אחת. הדבר אינו מצריך המשך קיומה של רשות פלסטינית שקיומה ימנע את מימושה של דרך זו.

עם זאת, אם המשך הדבקות ב"פתרון שתי המדינות", הידיעה שהוא לא יוביל לתוצאה שממשיכה להיות מקודמת בסיסמאות, אלא לצורה מופחתת שלו במקרה הטוב, היא רק מקלט להבטיח את המשך המשטר, בתקווה שיחול שינוי אזורי או בינלאומי ויטה את הכף, אז המשך המשטר, אפילו במקרה זה, אינו אפשרי, אפילו במקרה זה. היא אינה מסוגלת להשיג את הממלכתיות המובטחת, או למלא את החובות הבסיסיות הנחוצות כדי לאפשר את המשך החוסן של תושבי המדינה. לכן, אם המשטר יישאר, גרסתו הנוכחית כבר אינה מועילה למעט המשך המרדף אחר אינטרסים סיעתיים. הדבר מצריך סקירה ביקורתית מקיפה כדי ללמוד מטעויות ולבנות מחדש את המשטר הזה על יסודות חדשים, שמטרתו העיקרית היא להקדיש את כל משאביו ויכולותיו להבטחת יציבות הפלסטינים בארצם. זה לא יושג אם המשטר יישאר בעל מונופול על ידי קיטוב פלגי, שהיה הגורם להמשך הסתיידותו והחלשת חוסנו.

כדי שהמערכת הפוליטית הפלסטינית תתחיל את ההתאוששות שלה, עליה להיות יעילה יותר, משתפת וייצוגית יותר ולשמור על מערכת יחסים חיובית ואורגנית עם החברה. אסור שהיא תהיה שחצנית וסמכותנית, גוזלת מרוב הפלסטינים את האנרגיה החיובית הדרושה כדי לתרום להגנה על הפרויקט הלאומי. משטר זה חייב להעביר את המיקוד שלו ממריבה פנימית המרחיקה צדדים חיצוניים החיוניים לעניין הפלסטיני, למאמץ רציני לחזור לדרך של צבירת ידידים, הן במרחב והן בבינלאומי. הדבר מצריך בהירות בתוכנית הפוליטית, כנות במעורבות פוליטית, שקיפות מרבית בניהול העניינים הפיננסיים, מאבק בלתי פוסק בשורשי השחיתות והרפיון המנהלי, ומאמץ מסור לבלימת קריסת היבטים ומגזרים חיוניים בחיי החברה, ובראשם הבריאות והחינוך.

אולם מערכת זו לא תשנה את עצמה מעצמה, כי הדבר יפגע באינטרסים של הקבוצות השולטות בה ומרוויחות ממנה. לכן, היא צריכה להפוך את חוסר שביעות הרצון הלוחשת שהתפשטה בחברה בנוגע לכישלונותיה ללחץ מאורגן הדורש שינוי. אף על פי שקשה להשיג את השינוי הזה, בהתחשב במנגנוני הפעולה הפוליטיים הסגורים והשמדתם של החיים הפוליטיים במדינה, תחייתה של תנועה פוליטית דוחקת אינה בלתי אפשרית. אכן, זה הפך להכרח, המוכתב על ידי חומרת הסכנות העצומות העומדות בפני הפלסטינים וענינם. אם מטרת הלחצים החיצוניים המופעלים כיום על שני הקטבים של המערכת הפוליטית הפלסטינית היא להחליש מערכת זו ולדחוף אותה לוויתורים, מטרת הלחצים הפנימיים היא לחזק אותה כדי להתמודד עם הלחצים הללו ולהתנגד לוויתורים הנדרשים ממנה.

עלי אל-ג'רבאוי: פרופסור למדעי המדינה ומחקרים בינלאומיים באוניברסיטת בירזייט.