האתגר הגדול

באולפנים בישראל לא תשמעו שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא משנה כמה פעמים הגנרלים והפוליטיקאים יגידו לנו שהם הרסו את תשתיות הטרור במחנה פליטים זה או באחר, כבר למוחרת היום ייקח פלסטיני על עצמו משימת התאבדות שמטרתה להרוג ישראלים כנקמה על הרג פלסטינים בידי ישראל. שבוע אחד אומרים לנו המומחים כביכול, שמאורת הטרור נמצאת בג'נין ובשבוע שאחריו שהיא בנבלוס, או בבית לחם או בחברון או בעזה. כל עוד יש כיבוש והפלסטינים חיים ללא זכויות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר, תהיה אלימות פלסטינית נגד השליטה של ישראל בחייהם. הכיבוש הישראלי הוא לא פחות מטרור יומיומי נגד העם הפלסטיני, ותגובת המתנגדים בצד השני לטרור זה היא טרור בתמורה. המלחמה המתמשכת של ישראל בטרור הפלסטיני, הנשענת על מה שהיא מכנה "הרתעה", הוכחה זה זמן רב כחסרת תועלת והיא מבטיחה הרבה יותר מאותו דבר. חייבת להיות דרך טובה יותר. אבל כשמאחורינו תהליך שלום כושל, ובעקבותיו האופציה העיקרית לפתרון שהייתה על הפרק מתפוגגת, רובנו חסרי כיוון ותשובות. 

בשבוע האחרון הזהיר[EB1]  מזכ"ל האו"ם לשעבר, באן קי-מון, כי "פתרון שתי המדינות אינו רלוונטי עוד". הצהרתו[EB2]  הצטרפה לקריאותיהם של בכירים אחרים, אמריקאים ואירופים, הסבורים כי הגיע הזמן לנטוש את הנוסחה הזאת ולהתמקד בדרישה שישראל תעניק שוויון זכויות לפלסטינים. מניסיוני האישי, במפגשים עם דיפלומטים מכל העולם נוכחתי לדעת שרק מעטים באמת חושבים שהאופציה הזאת עדיין קיימת. בואו נודה באמת, תנועת המתנחלים הישראלית ניצחה – הניצחון שלהם הוא למעשה תבוסת מדינת ישראל, וכעת עלינו להתמודד עם המציאות. ישראל אינה עוד מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי כפי שהיא מגדירה את עצמה. שני מרכיבי הגדרה זו הם שקריים – בין הים לנהר, המרחב שבפועל הוא בשליטת ישראל, אין כבר רוב יהודי, ודמוקרטיה אמיתית מוגבלת ליהודים בלבד. במרחב הזה יש שתי כלכלות שונות מאוד – אחת יהודית ואחת פלסטינית; ישנן שתי מערכות שונות מאוד של חוקים ושני משטרים לאכיפתם; יש בעלי זכויות לבחור ולהיבחר, ויש כאלה שהם משוללי זכויות אלו. רשימת ההבדלים בין להיות יהודי בארץ זו לבין להיות פלסטיני בה היא מאוד ארוכה. יש הקוראים לזה אפרטהייד, אחרים לא מסכימים עם המונח, אני קורא לזה "צורה חדשה של אפרטהייד", שבה מיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים חיים במציאות דו-לאומית, לא שוויונית.

איך שלא תקראו לזה, המציאות שמתגלה היא של אלימות מוגברת. ישראל שולחת את כוחותיה לערים פלסטיניות ולמחנות פליטים והם מתמודדים עם התנגדות פלסטינית חמושה. בניית ההתנחלויות במגמת עלייה, עוד אדמות פלסטיניות נגזלות, והפלסטינים רואים בעיניים כלות את היעלמותה המהירה של תקוותם לחירות. צעירים פלסטינים חמושים משתמשים בנשק שלהם נגד מתנחלים וכוחות הצבא. רובם של החמושים הללו נהרגים בסופו של דבר, מיעוטם נתפסים. הציבור הפלסטיני תומך בשימוש באלימות כהתנגדות לגיטימית לכיבוש, והציבור הישראלי מתאחד בסולידריות עם כוחות הביטחון שנשלחים לאזורים פלסטיניים והורגים שם עוד ועוד פלסטינים. ואין לזה סוף, כי כל עם מדוכא יילחם למען החירות. אילו אנחנו היהודים היינו במצבם של הפלסטינים, גם אנחנו היינו נוטלים נשק כדי להגן על עצמנו בזמן שהעולם נותן לאויבנו חסינות לעשות ככל העולה על רוחו.

אם למעשה פתרון שתי המדינות מת ואין איש שיודע מה המשמעות של פתרון מדינה אחת; ואם כל הדיבורים על פדרציה או קונפדרציה די מעורפלים, ולא כל כך יודעים כיצד לתרגמם למציאות – יש לנו בעיה ענקית. במשך 46 שנים תמכתי בפתרון שתי המדינות. אף פעם לא היה לסכסוך הזה פתרון אידיאלי או צודק לחלוטין, אבל נראה שפתרון שתי המדינות סיפק לשני הצדדים את המינימום הנדרש לחיים בכבוד ברמה האישית והלאומית, ורוב האנשים משני הצדדים של הסכסוך תמכו בו. אינני יכול לחשוב על שום פתרון אחר כרגע שיאפשר לכל אחד משני העמים להגדיר את זהותו ולשומרה בשטח שבשליטתו. כאקסיומה, למיטב הכרתי, אין פתרון הולם וראוי שבבסיסו מונחת אמונה דתית שאלוהים נתן את הארץ הזאת לעם זה או אחר, או כפי שאומרים חלק מהדתיים – שבאמצעות שליטה בשטח הם מממשים את רצון האל. אם אנחנו מדברים על פתרון מדיני, אין משוואה שבה יש לאלוהים תפקיד – כי אף אחד לא באמת יודע מה רצון האל, אפילו אם אלוהים קיים.

האתגר העומד בפנינו הוא להציע פתרון שיכול להשיג תמיכת רוב בקרב שני העמים. פתרון שרובנו נוכל לחיות איתו. הפתרון שיוצע חייב להגדיר את הביטוי של הזיקה הטריטוריאלית לזהות, שבגינה יהודים ופלסטינים הורגים זה את זה כבר יותר מ-100 שנה; הפתרון חייב לספק ביטחון אישי ברמה הגבוהה ביותר – במילים אחרות, הוא צריך לחייב את הצדדים להפסיק להרוג זה את זה. הפתרון חייב להביא בחשבון גם את הנושאים הרגישים ביותר – ירושלים, האתרים הקדושים, זכויות פליטים, מדיניות הגירה, הגנה על בעלות על זכויות בקרקע, שגשוג כלכלי, הגנה על משאבי הטבע ושימוש נכון בהם, חופש תנועה וגישה[EB3] , ותחושה חזקה של שוויון. יש מי שאומרים שאין לסכסוך הזה פתרון בכלל. אם זה מה שאנשים ותנועות פוליטיות אומרים, נדרש מהם לומר מה המחיר שהם מוכנים לשלם עבור יישום התוכניות שלהם במצב הדברים הזה.

ברצוני לשמוע מאנשי מועצת יש"ע מה הם מציעים לפתרון. אשמח לשמוע זאת גם ממפלגת הציונית הדתית וממפלגת עוצמה יהודית. הייתי רוצה לשמוע מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי מה הפתרון שלהם. אשמח לשמוע זאת גם מהליכוד, מיש עתיד ומהמחנה הממלכתי, ומעניין יהיה לשמוע זאת גם מטעם חד"ש, שקבוצת הליבה שלה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, תמכה בפתרון שתי המדינות מאז 1947. האם למה שנותר מהשמאל הציוני יש פתרון כלשהו להציע? ומה בנוגע לתנועת פת״ח בפלסטין? האם יש מישהו בפת״ח החושב היום על פתרון ריאלי, פרגמטי? 

אני מאמין שהפתרון צריך לבוא מאיתנו, מהישראלים ומהפלסטינים, ולא מבחוץ. ייתכן שלא סבלנו די כדי להשלים עם ההכרח בפתרון. ייתכן שהתרגלנו לחיות במצב של ייאוש, שהיכולת השכלית שלנו ליצור רעיונות חדשים מוגבלת על ידי הכוחות ששומרים אותנו כביכול שאננים במקום להתקומם נגד מי שהובילו אותנו עד הלום. ייתכן שעדיין איננו מסוגלים לראות בעיניים פקוחות לרווחה את הסבל שאנו גורמים אלה לאלה. כיום אף לא אחד מהמנהיגים שלנו אינו מוביל אותנו לעתיד של חיים וביטחון, ולדעתי זה חייב להשתנות, והשינוי צריך להיעשות על ידינו.

 [EB1]באיזו הזדמנות? ריאיון?

 [EB2]הכרזה רשמית, והוא כבר אינו בעמדה רשמית

 [EB3]למה? לכל מקום? איפה?