גישת המדינה האחת בין אידאליזם לריאליזם

מגזין Foreign Affairs פרסם מחקר על ארבעה פרופסורים בולטים למדעי המדינה, מייקל בארנט, נתן בראון, מארק לינץ' ושיבלי תלחמי. מדינה אחת בישראל הגיע הזמן לנטוש את פתרון שתי המדינות.

ראשית, לפני ניתוח מרכיבי מאמר זה, חשיבותו, השלכותיו וגישותיו, הוא נכתב על ידי ארבעה פרופסורים בולטים למדעי המדינה, והדבר מעניק לדעתם וניתוחם אמינות רבה. הדבר השני הוא שהמאמר מופנה כלפי הממשל האמריקני לנטוש את הרטוריקה שלו בדבר פתרון שתי המדינות, שהוכחה ככישלון והזיה ומכוונת לישראל ולפלסטינים, שני הצדדים המרכזיים לסכסוך.

ייתכן שלפלסטינים יהיה יותר כדי לא לחיות באשליה של פתרון שתי המדינות ואשליית המדיניות האמריקאית. העניין השלישי מעלה את הנושא לדיון, אם כי אין זו הפעם הראשונה שהנושא מועלה, כפי שנראה במאמר אחר של ד"ר מרואן מואשר במאמרו באותו כתב עת. משמעות הדבר היא מדוע ארגוני מחקר וחשיבה אינם נוטלים יוזמה לספק פתרונות ומנגנונים להפוך את הנושא ליוזמת שלום. הצעה זו אינה קלה כפי שהיא נראית, אך היא עלולה לעמוד בפני אתגרים ומכשולים, בין אם מהצד הישראלי, מהצד הישראלי, מהחוק הלאומי היהודי, ודבקות בתפיסה של ישראל כמדינה לעם היהודי בלבד. אפילו הצד הפלסטיני עדיין נאחז בפתרון שתי המדינות, בהתחשב בכך שהמדינה משיגה את הזהות הלאומית והעצמאית של העם הפלסטיני. להלן העובדות והעובדות הבולטות ביותר המאששות גישה זו: ראשית, שקיימת מדינה אחת תחת שלטון ישראלי על כל האדמות הפלסטיניות, אפילו בעזה, ולא כפי שהישראלים מציעים שהיא מהווה גרעין של מדינה אחת מחוץ לשלטון הישראלי. כנ"ל לגבי הרשות הפלסטינית, האמת היא שישראל כופה מדינה דה פקטו בכוח. שנית, אוכלוסיית המדינה האחת דה-פקטו, המאוזנת מבחינת אוכלוסייה, היא כ-6-8 מיליון ליהודים ופלסטינים בין הנהר לים. ושהפלסטינים נתונים בסופו של דבר למשטר אפרטהייד שיכפה פתרון אחד, והמדיניות הזו סותרת את מה שישראל אומרת על הדמוקרטיה והליברליזם שלה, והיא הבסיס לתמיכה של המערב בה. היהודים נהנים מזכויות אזרחות מלאות המוגבלות להם, בעוד שהפלסטינים כפופים לחוקים ומדיניות המבוססים על אפליה ומניעת אזרחותם זכויות פוליטיות. ושלישית: מיצוי כל הסיכויים להסדר, כישלון כל המשא ומתן וכישלון הקמת מדינה פלסטינית שהייתה אמורה לקום עד סוף 1999. רביעית: כיום ישראל נשלטת על ידי ימין קיצוני- קואליציית אגף המבוססת על דחיית רעיון המדינה הפלסטינית, וקריאה להגירה כפויה של פלסטינים. חמישית: התרחשותם של התפתחויות ושינויים בדעת הקהל ברמה האמריקאית והאירופית, בעיקר בקרב הדורות הצעירים, כלפי נושא הזכויות, הביקורת על הגזענות בישראל, ההתעניינות הגוברת של בני נוער יהודים בסכסוך הישראלי-פלסטיני והן. חשש גובר מההשלכות של מדיניות עוינת. שישית, הסכסוך הפך לנושא הקשור לפוליטיקה הפנימית האמריקאית ולמצב של קיטוב מפלגתי. שביעית: אי אפשר היה לשלב את ישראל בעולם הערבי בלי לפתור את הנושא ולהגיע לשלום עם הפלסטינים, ואין עצמאות לשלום ערבי-ישראלי בלי להשלים שלום בצד הפלסטיני. בנוסף, ישראל נתפסת כהשקעה הטובה ביותר, כפי שאמר הנשיא ביידן, עם 3 מיליארד הדולר שלה, וכי השקעה זו תלויה בשמירה על הדמוקרטיה והערכים הליברליים של ישראל. ושההשקעה הזו נתונה לירידה בשינויים ובטרנספורמציות שמתרחשות בפוליטיקה הישראלית, כשהבולטת שבהן, כפי שאנו רואים, היא מה שנקרא רפורמות שיפוטיות.

In conclusion, Israel today is not a democratic state, and Palestine is not a state in the making. נותר כי אפשרות זו, שישראל דוחפת במה שהיא נוהגת, כופה על העובדות בשטח ותלויה בחזון הפלסטיני ובגישה שננקטת. גישה זו מחייבת מאבק פלסטיני שליו ומקיף המדגיש את הצד הגזעני שישראל נוהגת נגד עם שלם. הקפדה על הלגיטימציה הבינלאומית והפעלת תפקידם של גורמים פנימיים בישראל הדוחים מגמות ימין קיצוני והופכים את הנושא הפלסטיני לנושא עניין ובחירות פנימיות בארה"ב ובמערב.

כאן נזכיר את המודל הדרום אפריקאי וכיצד נלסון מנדלה הצליח להפוך את הנושא לסוגיה של זכויות ואפליה גזעית, וזה סותר את הערכים הליברליים הרווחים. אולי המכשולים והאתגרים החשובים ביותר מול גישה לאומית יהודית זו, שמאפייניה מודגשים בחוקים ומדיניות רבים, בעיקר חוק הלאום היהודי, ולאומיות זו דוחה כל צורה של אינטגרציה. המכשול השני הוא הפלסטינים והדבקות בזהות הלאומית, המתבטאת בגישה של המדינה. לאור מכשולים אלו, ההצעה מתקרבת לאידאליזם, והיא אינה מופיעה באופק כפתרון שתי המדינות, ומכאן החיפוש אחר פתרונות חלופיים, ובראשם גישת הזכויות, והגישה הכלכלית המוצעת כמו ב. יוזמה קודמת של הנשיא טראמפ. אנו עומדים בפני מודל מורכב העולה על היכולות של צדדיו, כפי שהנושא עלה בפעולה בינלאומית, הוא זקוק גם לעשייה ולרצון בינלאומי חזק.