המסר של תל אביב לג'נין: הפגנת הדם

ג'נין קוראת את ישראל בצורה נאמנה יותר מהטענות של תל אביב, כשם שג'נין מתקנת כעת את טענות האנושות הישראלית כפי שכל קדוש מעונה פלסטיני "מתקן" אותן; האמת על ישראל אינה טמונה במאבקיה, אלא ברגולטור העליון של הסכסוכים שלה: הלכידות הקולוניאלית שלה. ומכיוון שפרויקט ההתבוללות של עם מומצא לא הצליח ליצור חברה מאוחדת, הפונקציה הקולוניאלית הצליחה בכך. אבל המוזרות נעלמת כששמים במרכז את העובדה שאנו נמצאים בתהליך של פרויקט קולוניאלי אידיאולוגי, שאינו מבחין בין "תפיסה" ל"מדינה" - ומכאן שבריריותה של המדינה - והחברות במדינה. פרויקט אידיאולוגי תלוי בהגמוניה, או בהסכמה מדינית הרבה יותר מאשר בזהות אזרחית.או סטטיזם, שמסביר את החשש של הישראלים מ"התמוטטות".

עם זאת, חולשתו של הפרויקט הדוקטרינרי, כלומר הצורך שלו בהסכמה פוליטית כצורך קיומי המפצה על נזילות הסטטיזם, תואמת ללכידות קולוניאלית: הערכים העמוקים של החברה הקולוניאלית.

במחקר על "הצבא הקטלני", תפיסה שהתפתחה במדינה העברית - על עקבי הצבא האמריקני - והועלה על ידי הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי זמן קצר לאחר מינויו בינואר 2019, והסביר כי זה יספק "צבא קטלני, יעיל ומתחדש". הבחירה והפצתו של המונח "קטלני" כתוצאה מזיהויו כמרכיב אטרקטיבי לכל שכבות החברה הישראלית, כחלק מאסטרטגיה לגיוס לגיטימציה חברתית למה הצבא הישראלי עושה - ויעשה - בהמשך.

מהמחקר עולה כי נזילות המונח מאפשרת למגזרים הישראלים השונים לפרש אותו על פי ערכיהם ועמדותיהם, בהתבסס על העובדה שהבחירה במונח זה הייתה תלויה ב"היכרות מעמיקה עם ערכי הציבור הישראלי". כלומר, המונח "קטלניות" נבחר בשל יכולתו "לייצר השפעות מגייסות בתוך קבוצות ישראליות מרקע אתני, דתי ודמוגרפי שונה".

בקצרה, המחקר מצביע על כך שהצבא הישראלי מסתמך באלימות ההולכת וגוברת שלו על לגיטימציה המתייחסת לערכים העמוקים - גם אם שונים - של החברה הישראלית עם קבוצותיה הליברליות והימניות, כלומר ההצלחה והלגיטימיות של "הקטלנים". "AETOS לא הייתה תלויה בכוחו של הימין, אלא ביכולתו של המונח להבין את המכנה הערכי. את המעמקים העמוקים ביותר של החברה הישראלית על כל הבקעים שבה.

מצד שני, המגזרים החברתיים בישראל דומים בצורך שלהם באלימות. חלקם עשויים להסתפק במודל חווארה, בעוד שאחרים עשויים להסתפק במודל ג'נין. הם יהיו שונים במידת זירת הקטלניות, מה יותר נופי: חווארה או ג'נין. ייתכן שהם חלוקים בעניין, ויהיו חלוקים לגבי מידת המשמעת של המוסדות הקיימים באלימות, זה כרגע מרכז המחלוקת, אבל שניהם זקוקים לאלימות: הפלסטיני משלם בדם את מחיר התל. הדרישות האזרחיות של אביב לא פחות ממה שהוא משלם את מחיר השאיפות האידיאולוגיות של המאחזים.

ה"ליברל" צריך לנהל בבירות המדינה חיים תקינים, שגשוג, עשיית עסקות ושיתוף פעולה אקדמי למאבק לא יקר, המחייב את היעלמות ההתנגדות הפלסטינית והתרחקותה מהאפשרות לגבות כל מחיר מהמתנחל. לא פחות ממה שדרוש למתנחל שרוצה הרחבת מאחזים אקראיים. על הפלסטיני להימנע מהתנגדות ומנוכחות כדי שתל אביב תמשיך להרגיש את קלילות הכיבוש ומחירו הישראלי הנמוך, כדי "להשתחרר" ממנו. תל אביב צריכה להשתחרר מג'נין כחלק מעלות יומה, ולכן היא עוקרת אותה בכוח, וממשיכה בהפגנותיה בגאווה.

עם זאת, לגאווה יש מקורות שאינם זקוקים לחצרות אחוריות, ג'נין מכירה אותם. אנו יודעים שלזכות לחירות אין משמעות ללא הזכות לשאוף לחירות. יפסיקו כעת כל הדיבורים על "השתתפות" או "מולדת משותפת" או הכרה במציאות "דו-לאומית", ותנו לכותבי השיח הללו להביע את עמדותיהם בנוגע לזכות להתנגדות.