בתקשורת וברשתות החברתיות דווח כי הרשות הפלסטינית בוחנת אפשרות להכריז על פשיטת רגל. למרות שלא הצלחתי לאתר את מקור הידיעה הזו, שהוכחשה על ידי גורמים פלסטינים בכירים, אני לא שולל שמאחוריה עומדים מקורות ישראלים הפועלים במסגרת תוכנית שיטתית להתנקשות מוסרית ברשות וליצירת סטריאוטיפ. על זה כחסר אונים ואינו מסוגל להמשיך.
אין ספק כי קיים משבר פיננסי בלתי פתיר לרשות מזה מספר שנים כתוצאה מכך שישראל גנבה את כספי הסליקה שהיא גובה מטעם הרשות על יבוא פלסטיני דרך נמלי ישראל, שאותם היא אמורה להעביר לרשות. סמכות מחד, וכתוצאה מהירידה בתמיכה הפיננסית הבינלאומית שניתנה לרשות, בעיקר תמיכה ערבית, כאשר חלק מהמדינות נעצרו הליגה הערבית כשלה לחלוטין את התחייבויותיה הכספיות לתמוך ברשות, בנוסף לשמועות של ניהול כושל פיננסי והיעדר מדיניות פיננסית המבוססת על סולם לא ניתן למשא ומתן של סדרי עדיפויות לאומיים.
המצב שבו התבסס הכוח והמצב היום
בכל מקרה, מוזר שמצבה הכספי של הרשות נמשך על פי הנתונים העדכניים והמשך ההפרדה בין המצב הכספי למצב המדיני, ובין התנאים ששררו בעת הקמת הרשות. ומה הפכו התנאים הללו לאחר שלושה עשורים להקמת הרשות.
הרשות הוקמה בשנת 1995 כגוף מעבר שתקופתו מסתיימת עם תום המשא ומתן על הקבע וסיום תהליך העברת שטחי הגדה המערבית מהסיווג הזמני B ו-C להפוך למרבית שטחי הרשות "A". למעט התנחלויות ואתרים צבאיים.
באווירת התדהמה שליוותה את תחילת התהליך המדיני והתעוררות התקוות שהאזור בדרך לפתרון הבעיות האזוריות והבינלאומיות המורכבות ביותר, ואני מתכוון לסוגיה הפלסטינית, לקהילה הבינלאומית, ובעיקר לאירופה, אמריקה ומדינות ערב, נטלו יוזמה להעניק תמיכה כספית, טכנית ולוגיסטית לרשות כדי לאפשר לה לבנות את מוסדותיה כמדינה על הדרך.
למרות כישלון התהליך המדיני והפסקת העברת הקרקע לרשות, המשיכה הרשות לנהוג בעבודתה ככלל והוכיחה את נכונות האמירה ש"אין דבר קבוע יותר מהזמני".
כיום, תמונת המציאות הקיימת בשטח שונה מזו שהייתה בעת הקמת הרשות, שכן הפעילות האינטנסיבית של ההתנחלויות לא הותירה מקום בשטח להקמת מדינה פלסטינית, ומספר המתנחלים וההתנחלויות גדל. עשרות פעמים, והדיבור על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל בקווי שביתת הנשק של 1949 הפך לנורמה. עליו בשם גבולות 1967 בלתי אפשרי אם המצב הזה יימשך כפי שהוא.
רבים סבורים כי לאור עובדה זו אין עוד הצדקה להמשך הדבקות בהישרדותה של הרשות הפלסטינית, משום שהמשך קיומה מהווה הטעיה של דעת הקהל העולמית, שכן היא מרמזת לה על כך שהנושא הפלסטיני היה. נפתרה וכי מה שנשאר ממנו דומה יותר לסכסוך גבולות, וזה עניין נפוץ וטבעי ביחסים בינלאומיים.
המחזיקים בדעה זו סבורים כי סמכויות הרשות נשחקו, ולא נותר לה אלא לשאת בנטל שירותי חיי היום-יום של האוכלוסייה מטעם הכיבוש, וכי התמיכה החומרית הניתנת לרשות מהתורם. מדינות והמסים שהרשות גובה מאזרחים מהווים למעשה תמיכה חומרית לכיבוש ונושאים בנטל בשמו. לפיכך עליה להודיע על הפסקת עבודתה ולהטיל עומסים אלו על העיסוק.
נקודת מבט זו אולי נראית הגיונית ממבט ראשון, אך עלינו לשאול את עצמנו: מה האלטרנטיבה לפירוק הרשות?
קיימת תשובה ישראלית, והתוכנית לפירוק הרשות מופעלת בפועל לקראת חיסול הרשות ועקירת רעיון הקמת מדינה פלסטינית משורשיה, כפי שאמר נתניהו לפני מספר ימים, בהמשך לתוכנית הבנייה. ולהרחיב את ההתנחלויות, ולהמשיך להפעיל לחץ על הפלסטינים להכריח אותם לעזוב. ניתן לומר כי כל מי שקורא לפירוק הרשות מבלי שתהיה לו תוכנית חלופית המגשימה את שאיפותיו ושאיפותיו של העם הפלסטיני לשחרור מעול הכיבוש, מזדהה עם התוכנית הישראלית ומציע את השירות להקל על יישומה. , בכוונה או שלא בכוונה.
עבירה של הפיכת תיק לאומי לתיק כספי
יחד עם זאת, פשע נגד עמנו הוא שהמטרה הלאומית שלו, שלמענה הקריבו את עצמה אלפי חללים, פצועים ואסירים, הפכה למטרה חומרית ללא אופק ולתוכנית פעולה פוליטית ומיליטנטית שיושמה הלכה למעשה. , וכי העניין מוגבל לחיפוש פנימי אחר פתרון למשבר הפיננסי, על חשבון אנשינו, אם באמצעות התישותו במסים והתפארות בשיעור הגבוה של הגבייה הפנימית, או הזנחת משאבי הטבע שלו, שהם זכותו ואין לחלוק עמו כל גורם אחר.
ובעוד אנו עוסקים בהשפלה ובחולשת מצב הארגון והרשות, עלינו לשאול את עצמנו מה תרמנו לשם כך.
ארגון השחרור הוקם כתואר לאומי לעם הפלסטיני, וההכרה ב-138 מדינות בעולם מתוך 193 מדינות החברות באו"ם, או כ-71% מהקהילה הבינלאומית, הביאה להשגת הכרה בינלאומית בלאומית זו. תואר, המהווה הכרה בזהות הלאומית של העם הפלסטיני.
למרות ההישג המוסרי המדהים הזה של העם הפלסטיני, החל תהליך של דחיקה לשוליים של הארגון והתרוקנותו מתוכנו, ומעמדו התהפך מלהיות המטריה שתחתיה עומדת הרשות הפלסטינית עד שהנהגת הרשות הפכה דה פקטו ל. כזה ששולט בארגון. העובדה שתנועת הפת"ח שולטת ברשות והארגון ביחד סייעה לרוקן את הארגון ולרכז את כל הסמכויות בידיו של אדם אחד, שהוא ראש הארגון, שהוא במקביל ראש הפתח, ראש הארגון. הרשות, והראש של הכל. הארגון והרשות הלכו בשני נתיבים מקבילים של היחלשות וריקון תוכן עד שהגיעו למה שהמצב הפך להיות היום.
היום אנחנו בצומת דרכים היסטורית, ועלינו להחליט לאיזה כיוון ללכת. או שנמשיך לדבוק בסמכות שהפכה חסרת אונים, ונאחז ברוח הרפאים של הארגון שאנחנו בעצמנו החלשנו, גימדנו את תפקידו והפכנו אותו למסגרת לאירועים בלבד, ונמשיך לרוץ אחריו. תעתוע של פתרון מדיני והאופק המדיני לכאורה, ונמשיך לתת שירות חינם לכיבוש, אם במישור הביטחוני ואם בבחינת פטור מתפקידיו הבינלאומיים לשאת בנטל הכספי הנדרש להשגת הבאר. -היותנו של העם הכבוש, או שאנו מתמודדים עם המתקפה העזה של הכיבוש נגד קיומנו ועניינו ומאמצים את הסיסמה של דחיית הכיבוש במילים ובמעשה עד שהוא יובס ויתרחק מארצנו הכבושה ונהנה מחופש, עצמאות וריבונות על אדמתנו הלאומית.
אנחנו צריכים דיאלוג לאומי מקיף, מכל הפלטפורמות והרחק מדיכוי ביטחוני והשתקת פיות, כדי להיפתח זה לזה ולהגיע למצב של ביטחון שמבסס פעולה לאומית אחידה, יותר כמו חזית אחת רחבה הכוללת את כל הצבעים. מהספקטרום של עמנו.
شارك برأيك
הנושא שלנו הוא לא המצב הכלכלי של הרשות, אלא לאן הרשות לוקחת אותנו!