הירושה של עבאס... איך ועל ידי מי?

לאחר שהנשיא אבו מאזן הגיע לגיל שמונים ושמונה, דיברו יותר על הירושה שלו, או על השלב שאחריו, למרות שהתנהג כאילו יחיה לנצח.

הדבר המוזר הוא שהפחות מבין אלה שמעלים את הנושא הזה בפתרונות "ציבוריים" הם הפלסטינים, והכי מעלים אותו הם הישראלים, והמקרה הזה יצר יתרון ישראלי רב ערך. היא מבצעת מונופול על הנושא ומשפיעה באופן חד צדדי על דעת הקהל, גם ברמת הצעת שמות והזדמנויות. כיצד צריכה המדינה העברית לפעול, אם עבאס נעדר לפתע מהמקום, ומותיר מאחור מצב פלסטיני הנשלט על ידי כאוס וסכסוך פנימי?

וכשהטיפול התקשורתי נעדר בגלל זהירות וחוסר רצון להכות בכוס, הדיונים העממיים פורחים. לא מתוך סקרנות, אלא מתוך חרדה מעמימות ופחד מהריק שהכאוס ימלא. בכל הדיונים, רוח הרפאים של הלחימה המזוינת בין הצדדים המסוכסכים לא נשללת, בין אם בתוך תנועת היורשת בפתח ובין אם במישור הרחב יותר. כאן נכנס חמאס כמפלגה אורבת שלא מדברת הרבה על העניין, אבל פועלת עוד על זה.

במקרה הפלסטיני, כל דבר גדול וקטן בו קשור במישרין ובעקיפין לישראל, שעם עבאס והיעדרו יש לה השפעה והשפעה על הדרכים והתוצאות, אולי בכך טמון האינטרס הדחוף במה שיקרה לאחר מכן. עבאס, ואיך ישראל מתערבת בעניין? השמות המופצים בסוגיית הירושה מגיעים ממועמדויות ישראליות. נראה נאיבי לראות בהן תמימות או אובייקטיביות. ישראל, השואפת שליטה ארוכת טווח על המצב הפלסטיני בכללותו, שוקלת מי יבוא אחרי עבאס כחלק מחזונה. של מדיניות והסדרי בקרה. לכן הוא מציג תרחישים מרובים שבהם מוצגות כל האפשרויות הקשורות. עם האנשים המוצעים על ידו, והדבר היחיד שהוא ושחקנים אחרים בזירה נמנעים ממנו הוא הבחירות, שישראל חוששת שיביאו. נשיא שאינו מתאים לאג'נדה שלו, לאחר שנתן את הלגיטימציה העממית ממנה נהנה... מרחב עצמאות שחוסם את הדרך הישראלית המתקדמת לכיוון השליטה הרצויה, וגם יספק לו תמיכה בינלאומית יעילה אפילו מידידי ישראל שיכול להתמודד רק עם נשיא נבחר, שנבחר על ידי הפלסטינים מרצונם החופשי, ובאמצעים הטובים ביותר... הקלפי.

התופעה הבולטת המאפיינת את העמדות השונות בסוגיית הנשיאות הפלסטינית היא שתנאי הבחירות נעדרים לחלוטין... והחשש ממה שיניבו הבחירות הוא ההצדקה המוסכמת להימנע מהן. לכן, "הפחדה" מוצע ליו"ר המועצה המחוקקת הנבחר, מ"חמאס", לתפוס את הנשיאות. זמני לפי שיטת היסוד שהיא חוקת הרשות, ואם נושא זה יעקוף בהסכמה או הבנה שבשתיקה על כל לחלופין, אז יופיע הסיפור ש"חמסאווי" יזכה בנשיאות, וזה מספיק כדי לשלול את רעיון הבחירות. אמנם, מצד שני, כולם מודים שהמשך הסטטוס קוו ויציאתו לשלב שלאחר עבאס... יהיו המסוכנות והמזיקות ביותר.

הרשות הפלסטינית... החלשה וקשורה, בין אם לאו, לחבל הטבור הישראלי... היא האופציה הישראלית הראשונה; כלומר, גם זה האחרון, כי הוא מועיל בעניין שליטתו הרצויה, בהווה ובעתיד.

אולם רציפות הרשות על פי מה שישראל מתכננת עבורה נראית לא מובטחת, שכן היא מונצחת אפוא כנטל כבד על מיליוני הפלסטינים, אשר דוחים פה אחד את שלטונה ולגיטימציה כל עוד היא שואבת את קיומה ומרחב העבודה שלה. ממה שישראל מאפשרת, והיא גם תהיה מועמדת קבועה לקריסה, וזה מעמיד את כולם בפני מצב שאי אפשר לשלוט בו, וישראל לא תחמוק מפגיעה כשהיא תמצא את עצמה פנים אל פנים מול מיליוני פלסטינים, הוסר מחסום שהוא נהנה ממנו בעבר בתחום הבקרה.

המצב שנכפה על הפלסטינים, באמצעות שימור הסמכות החלשה, והישרדות הכיבוש, ההתיישבות והשליטה הישראלית על החיים, היכולות והסיכויים, יוביל בהכרח לאסונות הנובעים מוואקום, כאוס וחוסר. של התייחסות.

גם ישראל לא מסוגלת לבלוע את המצב הפלסטיני, חלש ככל שיהיה, וגם האזור לא מסוגל להימנע מההשלכות הקטסטרופליות של המצב הפלסטיני ה"כאוטי", וגם העולם, שמאוד נוח עם הקיפאון הנוכחי, ימשיך להיות מרוצים כשהמסלול הפלסטיני-ישראלי יהפוך למצב בלתי אפשרי של כאוס, אלימות ואובדן שליטה.

המרחק הקרוב ביותר בין שתי נקודות הוא קו ישר.

על מנת שהסכנה האסורה לא תתרחש, חייבת להיות פעולה יזומה שלא ממתינה לקרות האסון עד שתחשוב על מציאת פתרונות לו, כשזה מאוחר מדי.

ומכיוון שהמצב הפלסטיני כבר לא רק פלסטיני, אין ברירה אלא להתערבות ערבית, אזורית ובינלאומית שתעודד את הפלסטינים קודם כל לשקם את המערכת הפוליטית שלהם, שיש לה את הלגיטימיות של קבלת החלטות, וזה מה שהיה זמין ב זמנו של אש"ף החזק והיעיל, ולהסיר את המכשולים המונעים מהפלסטינים ללכת לקלפיות ולבחור את הפרלמנט שלהם. נשיאם, הפקת ממשלתם ופתיחת אופק מדיני בו רואים הפלסטינים תקווה ודרך שראוי ללכת בה, ואם זה קשה, אז השמירה על הסטטוס קוו קשה עוד יותר.