אחריות פלסטינית

מאמר זה תורגם גם לערבית והופיע בעיתון היומי הפלסטיני אל קודס. 

ראשית לכול, חשוב לזכור – אין סימטריה בסכסוך הישראלי-פלסטיני בין ישראל לבין פלסטין. ישראל היא הכובשת, פלסטין היא הנכבשת. ישראל פועלת באופן חד-צדדי בשטחים הכבושים ועושה ככל העולה על ראשה מתוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי. בתחרות בין שני הצדדים על הקורבנות, המנצחת באופן מוחלט היא פלסטין. אני כותב את הטור הזה מתוך קבלת האמירה שאסור להאשים את הקורבן, ואכן אני לא מאשים את הקורבן, אבל אני גם לא פוטר אותו מאחריותו לפעול לשינוי מצבו שלו.

נתחיל בחלק הקל: בחירות. הרוב המוחץ של הפלסטינים רוצה בחירות להנהגה חדשה. הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט) נערכו ב-2006, והבחירות האחרונות לנשיא הפלסטיני נערכו ב-2005. אף נשיא אינו צריך לכהן בתפקיד כל כך הרבה זמן. הנשיא עבאס בוודאי לא צריך להיות בתפקיד הרם הזה כל כך הרבה זמן ללא מנדט ברור מהעם. כפי שפלסטינים מסבירים לי, איחודה מחדש של פלסטין, בין הגדה המערבית לעזה, עובר דרך בחירות. יש הבנה בין שני הפלגים של העם הפלסטיני, אולי אפילו התחייבות, שמי שינצח באותן בחירות, מנצח. הפלסטינים כמהים לקץ הפילוג הפנימי, והם רוצים מנהיגים נבחרים חדשים. אז, צאו לרחובות, תנו לקולותיכם להישמע ברחבי פלסטין. חשוב לראות ולהראות המוני אנשים שלווים ומעוררי כבוד שיצאו לרחובות פלסטין בקריאה ברורה: בחירות!

ההיגד השני שלי מורכב וקשה יותר. בעשורים שבהם הפגשתי בין אלפי ישראלים ופלסטינים לדיונים ומשא ומתן מעמיק ורציני, היה לי ברור שהישראלים והפלסטינים לא דיברו על אותם דברים. הם בעצם שידרו על גלים שונים ובמסרים שלהם לא תמיד התוכן והכוונה היו זהים. ישראלים דיברו על שלום, על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ועל סיום הסכסוך. הפלסטינים דיברו על סיום הכיבוש, על חירות, על צדק ועל עצמאות. לאחרונה צעירים פלסטינים רבים מדברים גם על שוויון. ישראלים רבים מאמינים שמשא ומתן והגעה להסכמות הן הדרך הטובה ביותר להשגת שלום. פלסטינים רבים רק רוצים שישראל תצא מחייהם ותסיים את הכיבוש. אלא שהמציאות בשטח היא כזו שהכיבוש הולך ומתרחב ומשתרש/ ומעמיק, כל העת נבנות התנחלויות חדשות והתנחלויות ותיקות מתרחבות. תשתית הכבישים בגדה המערבית משתנה באופן דרמטי ומהיר שימנע סופית את הקמתה של המדינה הפלסטינית. זו הייתה תמיד המטרה של תנועת ההתנחלות. יכול להיות שהמתנחלים כבר השיגו אותה, ואם עדיין לא, רק כפסע בינם לבין השגתה.

מה שכמעט מעולם לא שמעתי מפלסטינים הוא הדרך שבה הם מצפים להגיע אל מטרותיהם – לסיום הכיבוש ולהשגת צדק, חירות, עצמאות ושוויון. שנים רבות תלו הפלסטינים את תקוותיהם בעולם הערבי והוא הכזיבם. הם קיוו שהקהילה הבינלאומית תאלץ את ישראל לסיים את הכיבוש. אחר כך נעלמה ברית המועצות ולמדינות הבלתי מזדהות שממילא היו רק מספיק הכוח להעביר הצהרות ריקות בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. ואז הגיע תהליך השלום, מדריד, שיחות רב-צדדיות, אוסלו, משא ומתן דו-צדדי, הסכמים חתומים - אבל בית הקלפים של תהליך השלום קרס. הפלסטינים אומנם קיבלו סכומי כסף אדירים מארה"ב, מהאיחוד האירופי, מדינות רבות סיפקו סיוע רב, אבל בדיעבד כל זה אפשר לישראל להמשיך בכיבוש הרבה יותר נוח והשלה את הקהילה הבינלאומית שהיא עוזרת לסיים את הכיבוש ולהוביל את פלסטין לחופש. אבל למעשה מעולם לא היה לחץ אמיתי על ישראל לסגת או אפילו להפסיק את בניית ההתנחלויות. בנוסף, עם הזמן הפכה הרשות הפלסטינית למושחתת יותר ויותר - זה מה שהעם הפלסטיני אומר בעצמו.

חודש לפני ביקורו של נשיא מצרים סאדאת בישראל ב-1977, רוב מכריע של הישראלים העדיף שמירה על שארם א- שיח׳ על להשיג שלום, כעמדת משה דיין. ואילו חודש לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת, רוב מוחץ של הישראלים היה מוכן לוותר על כל גרגר חול של סיני כדי שיהיה שלום. הרבה סופות חול נשבו ברחבי סיני מאז, והשלום הישראלי-מצרי רחוק מחזון השלום שהיה בשנות ה-80, אבל כמעט אף ישראלי לא שואף לשלוט שוב בסיני מתוך ויתור על השלום. הלקח החשוב ביותר מניסיון העבר הזה עבור הפלסטינים צריך להיות שהכתובת שיש לדבר איתה היא אצל השכנים הקרובים - בישראל, העם הישראלי. הקהילה הבינלאומית לא תבוא להציל את פלסטין - לא ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, סין, האו"ם או מדינות ערב. כן, סביר מאוד שישראל תעמוד בפני לחץ בינלאומי שיבוא עליה בעקבות התנהגותה הפלילית כלפי העם הפלסטיני, אבל הלחץ הזה עלול להימשך שנים רבות עד שיוביל לשינוי מהותי/של ממש במדיניות ובדעת הציבור בישראל. כן, ישראל הפכה למדינה כמו אפרטהייד, אבל לפני שהקהילה הבינלאומית תיישם מדיניות יעילה נגד ישראל, יעבור זמן רב מאוד, והסבל הפלסטיני יגבר מעבר לנסבל.

אני לא אגיד לעם הפלסטיני ולמנהיגיו מה לעשות ומה לומר. אני יודע מה שישראלים, המעוניינים באמת ובתמים בשלום ובסיום הכיבוש, היו רוצים שיעשו הפלסטינים ומה הם היו רוצים לשמוע מהם. מפעם לפעם אני שומע פלסטינים האומרים בלי חשש: אנחנו מכירים בזה שהעם היהודי קשור לארץ הזאת. שמעתי גם פלסטינים בהצהרות ברורות בלי שום "אם" ו"אבל": השואה הייתה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע אי פעם, ואנחנו מכירים בסבלו של העם היהודי ומבינים את הצורך שלו בביטחון אמיתי. אפילו שמעתי כמה פלסטינים, שביקרו  את תוכניות הלימוד הפלסטיניות על שהן מחנכות לשנאה נגד ישראל ונגד יהודים, וקראו לרפורמה בספרי הלימוד. הם אינם אומרים שצריכים לשנות את הנרטיב הפלסטיני המתבסס במידה רבה על הסבל שלהם מידי ישראל. אבל לדבריהם, תוכניות הלימודים צריכות לשקף וללמד גם את הרצון של העם הפלסטיני לחיות בשלום כשכנים טובים של ישראל. אם הרוב המכריע של הפלסטינים היה מאמין בדברים האלה ומביע אותם, אני מאמין שהתגובה הישראלית אליהם הייתה מאוד חזקה ובעלת משמעות רבה לעתידנו המשותף כאן.

אולי הדור הבא של המנהיגים הפלסטינים, אלה שאנו מכירים ואלו שאינם מוכרים לנו, יכולים לנקוט כמה צעדים דרמטיים שיהיו להם "השפעה של סאדאת" על הנפש הישראלית ועל דעת הקהל. פייסל אל חוסייני חשב בזמנו שכאשר יבקר במוזיאון לוחמי הגטאות בקיבוץ לוחמי הגטאות יחוו שוב בישראל רגע של "השפעה של סאדאת". אבל זה לא קרה. גם ללחיצת היד של רבין-ערפאת הייתה השפעה חזקה מאוד על דעת הקהל הישראלית, אבל לרוב הישראלים היו עדיין הסתייגויות גדולות מהכוונה האמיתית של ערפאת - יותר מדי מסרים שלו הוערמו בדיבור כפול. בהירות של כוונות ופעולות כנות הן מה שנדרש. אני יודע שקשה מאוד לנכבשים למצוא את האומץ המוסרי והחוזק הפנימי לנקוט פעולות כאלה, אבל אני באמת חושש שבלי דברים מסוג זהֿ, המצב שלנו יהפוך הרבה הרבה יותר גרוע ממה שהוא כעת.