אני לא שמח במדינה שלי

בעזה, שהיא שלנו, הילד עומד, מרחרח משאלות וחוזר:

"אני לא שמח במדינה שלי

גם הכתפיים שלי לא נעשו קטנות יותר

עמדתי מול החושך שלי

יתום, עירום, יחף

נשאתי את הדם שלי על כפות ידיי

ולא הורדתי את הדגלים שלי".

הוא קיווה, הו תאופיק זיאד, שלא יזלזל בו, ובאלוהים, "ואמרה" מילא את פי הבנות והאלמנות בעזה, וחדר את חומת החירשים של האנושות, שלא הגנה על איש מקונכיותיה של מלחמה, והמרחקים הללו לא רק מפרידים בין בני עמנו לבין משפחותיהם, יקיריהם וכל הרכוש והמקומות שהם פצעו, אלא מרחקים של כאב, דיכוי, רעב וצמא פוגעים בנו בשאלה התרבותית ובראש של את הנרטיב, ולהרוג כמו טילים.

למדנו איך הריאליסט כורע לפני מיתוס הגופות הקרויות, ומתחת להריסות אנו מאמנים חרדה מהחיים, ומתעלים מעל הכיבוש כדי שארצנו תוכל להיות חופשית, כפי שאנו.

השנה הקודמת שלנו תחת הגיליוטינה הייתה תחיית המתים בזו אחר זו שלא הסתיימה לכל אלה שכבר אין להם דרך הביתה ומחכים למותם, הנה אנו קוראים מעל ראשם את המילים והמצוות האחרונות.

הדם ניתז, בכל פעם שהם מצאו מקלט בהיעדר, ניערו את עצי הדקל כדי לפצל את מעברי הערביות בנו.. מושגים משתנים ועולים חדשים אלו הם השנה הראשונה של אוהל, ואחרים מתחילים את השנה השנייה, ומונחים חדשים הפכו ליהירים: עקורים, עקורים חדשים ועקורים המחפשים מקומות לישון נטולי הריח את הפחד.

כבר ימים ושעות אינטנסיביות שצפון עזה עומד עם בשרו מול הקליע והחיסול, והצמרמורות האלה בין הצלעות, איך נרגיע אותן בכל פעם שהדם הנצחי כותב סיפור חדש על הקירות? איך נוכל להרים את הלב השבור שלנו? איך נוכל להרים את הכתפיים עם מבנים עשויים הריסות? וכבדות בלב שאינה נעלמת.

אבל עכשיו יש לנו עבודה גדולה לעשות, להתפלל: הו אלוהים, עבר ליד עמנו בעזה וקח את מחשבותיהם.

ומכיוון שהמולדת היא גם חיינו וגם מטרתנו...זו הכמיהה להחזיר זכויות וקרקעות.

המולדת אינה ארץ; אבל זה גם אדמה וגם אמת.