תמונת עט של סצנה לא כל כך ורודה עבור "היום הבא"

הכיבוש נמצא בתהליך של הרכבה מחדש של מבני ההתיישבות והביטחון כפי שהיו לפני חזרת הרשות הלאומית 
 הפסדנו הרבה ברמת המשילות, הזהות והקיום הלאומי 
 המלחמה תסתיים בהכרח, אבל פגעיה יחיו איתנו לדורות הבאים 
 כולם ימשיכו להביט למטה בייאוש, עצובים מהחיים הנוחים שקדמו ל-7 באוקטובר

במהלך שנה של מלחמה תוקפנית ברצועת עזה, המונח "למחרת" חזר על שפתיהם של פוליטיקאים ועקורים כאחד, מכיוון שאין קריאה ברורה או הבנה של המהות של זה (הבא יום), אף על פי שלמונח זה יש קונוטציות המעידות על נסיגה ישראלית מלאה או חלקית מרצועת עזה, ושהסיכויים של עקורים רבים לחזור למקומות מגוריהם מתנשאים באופק, למרות הזריחה. נראה שהבוקר (למחרת) לא ממש בקרוב, לאור המורכבות של חישובי המשא ומתן; למשא ומתן - כמו שאומרים - "יש להם ידיות ארוכות וחבלים ארוכים".

לאור הצטברות מסיבית של אוהלי עקורים על שטח שלא יעלה על 10% משטח רצועת עזה מגדות הקרקע ועד הים (אזור אל-מאוואסי), שבו נעקרו למעלה ממיליון ושבע מאות אלף. אנשים מתגוררים בתנאים הומניטריים וחיים קשים ביותר, עם דאגה מתמדת ממה שהלא נודע צופן להם חוסר הבהירות של היום שלמחרת, שכן חלוקת רצועת עזה בין צפון לדרום, והצירים פילדלפיה ונצרים, מגבילה. כל עתיד של תנועה חופשית בתוך רצועת עזה או בכיוון היציאה ממנה, בסצנה שעשויה להיות האפלה ביותר בתולדות הנכבה הפלסטינית, עם הנרטיב הראשון והשני שלה, שכל פרטיה טרם הושלמו סופית. .

ב"מחנה פארק נחיל" בשכונת טל אל-סולטן בעיר רפיח, פיקחתי במשך שבעה חודשים על מרכז המקלט בו התקבצו כ-400 משפחות עקורים מערי צפון רצועת עזה ומאזורי מרכזה, וכן סיפקנו להם מזון ושתייה על בסיס יומי בתוך המחנה עם צורכי מקלט דחופים שהוכנו קודם לכן, דרישות מגורים וריהוט מחיה המספקים את המינימום הכבוד והדרישות ההומניטריות עבור העקורים הללו.

עבדנו קשה, יחד עם עשרות מתנדבים שהקימו מחנות נוספים והוספיסים עות'מאניים, להחיות תקווה בנפשם של העקורים האלה, ולהזכיר להם ש(למחרת) מביא איתו חלום יפה, לא סיוט כבד. , ושההמונים שלהם ישובו בקרוב לבתיהם, ושהנושא הוא עניין של זמן, ושבועותיו לא יימשכו כולם בבית, וזה לא קשה מדי לה'.

יום פלישת רפיח 

ביום שבו הודיעה ישראל כי תפלוש לרפיח, רבים מתושבי שכונת טל א-סולטן היו נחושים שלא לעזוב, אך עשרות אלפי עקורים בתוך השכונה החלו לרוץ בבהלה לעזוב את העיר לכיוון הים. ואזורי המרכז, מזהירים מפני האימה של מה שעומד לקרות בגלל העקירה שעברה בעבר, ילדיה הפכו אפורים.

הפגזים ששפכו באקראי לבה לשכונה באותו לילה חשוך שבו ניתנו אזהרות אילצו אותנו לשקול מחדש את החלטתנו "לא לעזוב". כיוון שההשארות פירושה התאבדות הייתה הרואית וחסרת טעם, וברגע שבו אפשרויות המוות רדפו אחרינו, ההחלטה לעזוב הגיעה לביטחון לזמן מה.

קיבלנו את ההחלטה לעזוב, ונשאנו את החפצים הקלים שלנו והלכנו למקום שהיה חלקת אדמה בבעלות אחי (סאלח), שם הקמנו את האוהלים שלנו או מה שנראה כמו אוהלים, ליד משפחות אחרות כמו למשל. אל-עמודי, אל-שער, עבד אל-על, אבו-שמאלה, אל-ריפי ועוד..

על סמך המציאות החדשה הזו, התחלנו לסדר את חיינו ולעבוד על הכנת ההוספיס שיספק לנו ולעקורים מספיק מזון.

ניסינו לחקות את האווירה של המחנה הראשון, והתחלנו לחלוק את העבודה, כל אחד במה שעומד לרשותו מבחינת כסף, קשרים ודרכי תקשורת עם גורמי הסיוע לתורמים, שעמם פתחנו בעבר את הוורידים. של יחסים, כמו הצלב האדום, התנועה הרפורמית דחלאן, הוועדה לפיתוח חברתי, וכמה אנשי עסקים וחברים עסקיים.

"היום הבא" הוא תעלומה תמוהה 

במהלך הלילות ואחר הצהריים, הסצינות של (למחרת) היו במוקד דמיונם של הדוברים, כאשר כל אחד מהם נתן דרור להעצים את מה שהוא ראה כחלום המתגבש בהקשר של משאלות ו חולם.

(היום הבא) הוא תעלומה תמוהה, מכיוון שהצדדים השולטים במאפייניו הם מפלגות ומתווכים ישראלים ואמריקאים ממצרים וקטאר שתפקידם להכניע מפלגות פלסטיניות בהסכמה ובקבלה, בהתחשב בכך שאין אפשרות טובה יותר ממה שמוצג. ונאמר על ידי נתניהו ובן בריתו האמריקאי ביידן.

אחד ה-ABCs של הפוליטיקה הוא שמי שידו על העליונה בתחום הוא זה שמחזיק בעט וקובע את נקודות הכניעה ותנאי הכניעה הושג עבור כל אחד מהם, או שמה שקורה הוא לא יותר מפגישות אבסורדיות שנעשו על ידי הצד החזק כדי ליצור... אווירה שמתאימה לתוכניות שלו, והוא פועל כדי לקנות זמן לכפות זאת בשלבים נפרדים.

במעקב שלנו אחר זירת הכיכר אנו רואים שהסיכויים "למחרת" לאחר כל ההרס האדיר הזה שהגיע בעקבות המצב שלאחר ה-7 באוקטובר, בו שטחי שכונות המגורים הצטמצמו לטובת אבטחת החיץ. אזורים שעליהם הרחיב הכיבוש את ביצוריו ואת חגורות האש, והוא נמצא בתהליך של הרכבה מחדש של מבני ההתנחלות והביטחון שלו, מה שהיה לפני הנסיגה מרצועת עזה לאחר חתימת הסכמי אוסלו מ-1993, והחזרת הפלסטינים. סמכות להתחיל את נוכחותה הרשמית בגדה המערבית וברצועת עזה.

הסצנות של "היום הבא" אינן נראות ורודות, ואינן רחוקות מגילויי הכיבוש, ודימויי סבלם האנושי ימשכו שנים עד שהעם הזה, תחת הכיבוש החדש, יבנה מחדש את היסודות של את קיומם, לחיות בכבוד המאפשר להם - בתוך היגון והעוני - לבנות משפחה נסתרת איתה להשלים את מסע חייהם בהמתנה לבוקר שבו תזרח שוב שמש החלומות הלאומיים שלו.

העקורה חוזר להריסות הבית 

(למחרת) עבור הפלסטיני ברצועת עזה, הוא היום שבו העקורה חוזר להריסות ביתו כדי להניח עליו או לידו דריסת רגל למגוריו לאחר הנכבה הגדולה השנייה, או הוא מנסה לתקן חדר לידו ויושב ומחכה לבואו של סיוע הומניטרי וסיוע בינלאומי שיכסה את צרכיו החשופים ויגן עליו מפני הקור של החורף מספק לו ביגוד, סיוע כספי, או אפילו עבודה צנועה לילדיו, מה שחוסך אותם מההשפלה שבבקשה, וחוסך אותם מעמותות נדבות וגופים בינלאומיים כדי לשמור על כבודם.

(היום הבא) בטווח הקצר, בהופעתו הראשונה, לא יהיה בגודל של שאיפות ותקוות, אלא מדובר בהרחבה של החודשים הרזים של חיים במחנות עקירה ועקירה עם כל אבני הנגף, מחלות העור , ותחושות דיכוי ושעמום שהביאו הימים והלילות שלהם, שבהם כולם ימשיכו להפנות את עיניהם בייאוש , ושגשוג יחסי שהיה שם, שאין לטעות בו לחכם.

(למחרת) הוא היום שאת מראותיו נמשיך לזכור את כל הימים, החודשים והשנים הקודמים בהם ניהלנו את ענייני חיינו, בתי החולים, האוניברסיטאות ובתי הספר שלנו, והיינו האדון ברוב ההחלטות שלנו, והנסיעות היו זמינות לנו לעבודה ולחיים מחוץ לגיאוגרפיה של רצועת עזה, אז נחזור שוב לכיבוש ולמצור ולסצנות אחרות שמעולם לא חווינו בעיסוקים אחרים.

למחרת לא יהיה שמח 

(למחרת) לא היה ולא יהיה יום שמח.. כן; המלחמה תיפסק, אך צורות הסבל שלנו יתרבו לאור השלכותיה, שכן משפחות רבות יאבדו את התקשורת והלכידות שלהן, ויתחילו מצעדי חיפוש (איחוד מחדש), וכל היבטי חיינו יהיו נתונים למעקב ביטחוני. , רדיפה, הפצת סוכנים, הפצת התנהגות מושחתת ותנאים חברתיים אחרים הקשורים למצבים קולוניאליים ולמצבי כיבוש.

אין ספק שהמלחמה תסתיים, אבל פגעיה יחיו איתנו לדורות הבאים.

הפסדנו הרבה ברמת הממשל, הזהות והקיום הלאומי.. מחכים למחרת בבוקר, יש עוד שעות לפני פקיעת השחר, אבל הטלטלות גופנו בתוך האוהלים, בעודנו מטלטלות את עצמנו. ילדים ועצור את הדמעות שנזלו בעינינו, זה כל מה שנותר לנו, והאסון שיתק את היכולות שלנו להתגבר על התוקפנות האכזרית הזו, שאיתה מדינות המערב הקולוניאליות ורבים מקרובינו שיתפו פעולה, בסצנה. של הלם ותדהמה שפקדו את האומה הערבית והמוסלמית.

אולי אני לא נועז כמו המשורר העיראקי מוזאפר אל-נואב, כאשר תקף את העמדות הרשמיות הערביות התבוסתניות בפרקי זמן דומים בשירו המפורסם, "ירושלים היא כלת הערביות שלך", במילותיו הפוגעות (מתוך למעלה ולמטה).

אבל די לי להזכיר זאת למי שרוצה להתאושש ממצב האכזבה הרשמית של אומה שתפארתה הייתה גדולה.