"ישראלי של ביטחון הפנים האמריקאי" והנחית מכה הרסנית בשני העמודים החשובים ביותר שעליהם מבוססת מדיניות החוץ הישראלית

שאלת פלסטין לא הייתה נוכחת בעוצמה ובעומק כזה כבר עשרות שנים בזירה הבינלאומית, וגם אוזניהם של פעילים ופעילים לא היו כל כך קשובות לשמיעת הנרטיב הפלסטיני...

מרד הסטודנטים האחרון באוניברסיטאות מערביות ממשיך לעורר ולעורר שאלות, במיוחד לאחר שהסטודנטים משכו בחוט ההתקוממות שלהם במהלך החודשיים האחרונים באופן חסר תקדים שהעלה זיכרונות ממראות מחאת הסטודנטים האמיצה ב-1968 נגד האמריקאים מלחמת תוקפנות נגד וייטנאם, במיוחד מאז שההפגנות נפתחו מאותן אוניברסיטאות ומכונים. חלקן הן מאותן זירות, אם כי עם סגנון חדש של עימות. התקוממות הסטודנטים הזו חייבה הסתה חסרת תקדים מצד כוחות ימניים פופוליסטים ופרו-ציוניים, אשר ניכרה במחזות "מפגשי ההאזנה" הפרסיתיים של נשיאי כמה אוניברסיטאות. וגם על ידי התקשורת הישראלית, שהיא עדיין שופר תעמולה למלחמת ההשמדה, המשלבת גזענות ובורות ביחד. התקשורת הרשמית הזו לא חרגה מהגישה הישראלית הרשמית ומקמפיין התעמולה שלה, שהופך את כל הביקורת על מעשי הטבח והפרקטיקות של הכיבוש לאנטישמיות רבות נאמר לאחרונה בהפרכת הבלבול הזה בין אנטישמיות לאנטי-ציונות אין צורך לחזור על זה.

על המתנה ועל עקרון ההצטלבות: פלסטין נמצאת בכל מקום

אין ספק שרגשות הכעס והכאב המצטברים כלפי מראות מעשי הטבח העקובים מדם הנמשכים כבר חודשים, והשותפות הרשמית העולמית, היוו את המניע הישיר והמניע העיקרי לפרוץ גל המחאה הנרחב הזה, במיוחד ב ארצות הברית, כי הממשל שלה שותף בתהליך רצח העם. עם זאת, מחאת הסטודנטים באוניברסיטאות אמריקאיות ואירופיות חורגות מעבר לנושא של סולידריות עם עזה או דחיית רצח עם בלבד, כאירוע המתרחש מעבר לים, אלא מתרחבות ויוצרות נושא המקושר ושזור עם סטודנטים המתמודדים עם מערכות דיכוי מקומיות. מדינות ואוניברסיטאות, שנודע כ- intersectionality במאבק. כלומר, ההצטלבות בין המאבק לצדק בפלסטין לבין שאלות הצדק בעולם המעסיקות את סדר העדיפויות של תנועות חברתיות שונות: בין אם תנועות נגד דיכוי השחורים, הסברה לזכויות מהגרים או נשים ומבקשי מקלט, צדק סביבתי. , ואחרים.

הצלבות זו נובעת מהבנה עמוקה של מידת החיבור והחפיפה בין מערכות הדיכוי והמבנים השונים שלהן ברחבי העולם, שכן היא ממסגרת באופן מודע את רצח העם והדיכוי העקוב מדם בפלסטין כסוגיה בלתי נפרדת הנפרדת מרשתות הכוח וההשתוללות. מבנים של דיכוי, שבהם רשתות של אינטרסים גלובליים, בין אם פוליטיים או כלכליים, תורמות להנצחת הכיבוש והדיכוי בפלסטין. מנקודת מבט זו, תנועות סטודנטים חברתיות במערב רואות את הקשר בין פרקטיקות של רצח עם לבין שותפותן של ממשלותיהן ואוניברסיטאותיהן בהן, ובין עמדתן המוסרית והמאבק שלהן במדינותיהן במונחים של זכויות אזרח, צדק סביבתי ועירוני, או התנגדותם לאפליה נגד שחורים, מהגרים, מבקשי מקלט וסוגיות מוסריות נורמטיביות שסביבן צמחו עשרות תנועות חברתיות. עם הזמן, תנועות אלו רואות שהמערכות המקומיות שלהן שמשתתפות במלחמת רצח העם הן אותן מערכות שנגדן הן מנהלות מאבק להרחבת מרחב הצדק במדינותיהן. עם פרספקטיבה זו, המאבק על פלסטין נקשר באופן אורגני לסדרי העדיפויות של התנועות החברתיות הללו. אכן, העמדה בסוגיית פלסטין הופכת לקריטריון למידת התקדמותה ולמדד של הטיה מוסרית נגד אי צדק ורוע.

ההצטלבות הזו קשורה למה שג'ף הלברט מכנה הגלובליזציה של פלסטין, והוא לא מתכוון רק להפצת תנועות סולידריות עם פלסטין, אלא גם לייצוב המודעות לכך שהדיכוי המתמשך בפלסטין קשור בדרך כלשהי למשטרת הביטחון. דיכוי נהוג על סטודנטים, ועל האינטרסים הכלכליים של כמה אוניברסיטאות בהשקעה בכמה מלכודות נשק מועילות מהנצחת הכיבוש, שכולם היו נושאים שהיו בלב המילון הפוליטי של תנועת הסטודנטים, תחת הסיסמה "די השקעה". או מימוש".

הסיסמה "מכירה" אינה חדשה, שכן בעבר הועלו דרישות לגביה לגבי השקעות מקרן האוניברסיטה באפרטהייד בדרום אפריקה בתחילת ובאמצע שנות ה-80. בעשור האחרון נרשמה תדירות גם בנוגע לדרישות של סטודנטים למשוך השקעות מפרויקטים הכרוכים בסוגיות אתיות, כמו החרמת אדמות מעמים ילידים או אי צדק סביבתי.

רוב האוניברסיטאות מנהלות את קרן ההקדש האוניברסיטאית באמצעות קבוצות שאינן מתמחות בנושא, ותהליך ההשקעה נתון להשפעת חוקי השוק במטרה להרחיב את היכולות הפיננסיות והמשאבים הכלכליים של האוניברסיטה, מבלי לשים לב למה חלק מאלה השקעות עשויות להוביל להנצחת אפליה גזעית נגד שחורים, אנשים צבעוניים, מהגרים ומבקשי מקלט, או מדיניות של עקירת אדמות ילידים. לכן, הסיסמה של פינוי חברות המעורבות ברצח עם מצטלבת עם כל הקבוצות הללו וקשורה לשאלת הדאגה של תנועת הסטודנטים לגבי ריבונותן על האוניברסיטאות שלהן.

לדוגמה, קרן ההקדשים של אוניברסיטת מישיגן - שבעיקרה מבוססת על חורבות האדמות של עמי אנישפאנג וויאנדוט - עומדת על כ-18 מיליארד דולר, וכמה דיווחים מצביעים על כך ששליש מאותם 6 מיליארד דולר מושקעים בחברות ו פרויקטים הקשורים בדרך כלשהי לייצור צבאי ונשק. אוניברסיטת מישיגן משקיעה גם במספר פרויקטים של נדל"ן בעיר דטרויט, שבה יש רוב שחור, וחלק מפרויקטי הנדל"ן הללו שמגיעים בסיסמה של "מהפכה עירונית" מובילים בהדרגה לפינוי תושבים שחורים מהם כתוצאה מהתהליך הלא צודק של "ג'נטריפיקציה" - כלומר, עקירה עקב "התפתחות". האוניברסיטה משתמשת בדרך כלל במשטרה משלה כדי לפנות תושבים, שכן האוניברסיטה נחשבת לישות הלא-מדינתית השנייה בגודלה עם כוחות הביטחון בעולם אחרי הוותיקן. מכאן שתנועות לזכויות שחורים מאמינות שהמשטרה שמדכאת ומפנה את האוכלוסייה היא אותם המשטרה שהאוניברסיטה מזמנת כדי לדכא ולפזר את מחנות הסולידריות עם פלסטין. הוא רואה אפוא את שאלת פלסטין כקשורה למאבק להסרה או לצמצום השיטור באמריקה בכלל.

בהקשר דומה נוסף הודיעה האוניברסיטה על השקעתה בפרויקט נדל"ן, "מרכז חדשנות", הכולל יחידות דיור, בית מלון, יחידות הוראה ומחקר ועוד, באחד האזורים בעלות של 300 מיליון דולר. כפי שדווח, הפרויקט יביא לעקירת חלק מהתושבים בצבע. הפרויקט מגיע עם מימון משני התומכים והתומכים הגדולים של ישראל: סטיבן רוס ודן גילברט הראשון הוא אחד התורמים ההיסטוריים הגדולים של האוניברסיטה, ואחד התורמים הגדולים לקמפיין הבחירות של טראמפ עמותת "ידידי צבא הגנה לישראל" על תמיכתו המתמדת בישראל.

אלו הן רק כמה דוגמאות לעשרות דוגמאות השופכות אור על ההצטלבות של מאבק התנועות התומכות בעניין הפלסטיני, שקבע במודעותן ובאוצר המילים שלהן שפלסטין אינה מעבר לים, אלא שחלק ממאפייניה הם מיוצגים במישיגן ובניו יורק, וכי הסולידריות שלהם היא עם צדקת המטרה הפלסטינית ונגד שותפותן של ממשלותיהן ושתיקת הפה הנהוגה על ידי הנהלות האוניברסיטאות שלהן, לא נפרדות מהמאבק המקומי שלהן לריבונות ולהשפעה על האוניברסיטה מדיניות, לרבות הכפפת תהליך ניהול ההשקעות לסטנדרטים אתיים בכל הרמות.

מערכת ההכנעה וההשתקה: איך ישראל בורחת מאחריות?

תרומת הסטודנטים האמיצה מדגישה את ההצטלבות בין שאלת פלסטין ורצח העם לבין רשתות האינטרסים הכלכליים והפוליטיים הגלובליים השותפים ונהנים מהנצחת הכיבוש, ובעיקר שיתוף פעולה וחילופי כלכלה בתחום התעשייה הצבאית והביטחונית. רשת חופפת זו של אינטרסים משותפים תורמת לאכיפה ומימוש של מה שג'ף הלפר מכנה "מערכת לוקליזציה גלובלית".

כתוצאה מהניסיון של הפעלת מערכת שליטה על הפלסטינים במשך עשרות שנים, הפכה ישראל ל"ספקית" מרכזית של שירותי ביטחון ומשטרה עבור מדינות רבות. לדברי הלפר, ישראל פיתחה וצברה מערכת של כלים, טקטיקות ומיומנויות לשלוט בפלסטינים במסגרת מה שהוא מכנה "מלחמה ביטחונית", כלומר, שילוב היבט משטרתי-פנימי, איסוף מידע ובקרה עם הצבא. אספקט. זה מסביר מדוע ישראל נמצאת בראש רשימת המדינות הצבאיות ביותר בעולם, למעט בעשור האחרון, למעט השנה האחרונה. ישראל, אם כן, הפכה לספקית של מערכת ושירותים זו למספר מדינות, הן מהעולם השלישי, בשליטתה המקומית על תנועות המרד והאופוזיציה, בנוסף לדיווחים שאמריקה נהנתה מהניסיון של ישראל ב"לוחמה עירונית" בפעילותה. מלחמה בעיראק. בנוסף למה שהוא מכנה "חדירת עקרונות הביטחון הישראליים" לתחום ביטחון הפנים, כפי שמשטרת ניו יורק מיישם כמה מערכות אבטחה על העיר, מה שחלק מחשיבים "ישראליזציה של ביטחון הפנים האמריקאי", כפי שהוכח ב העימות של המשטרה עם תנועת "לכבוש את וול סטריט". מה שהופך את שאלת פלסטין למלחמה לא רק נגד פלסטין, אלא גם מלחמה נגד עמים, כפי שאומר הלברט.

"דה-קולוניזציה של ידע היא לא מטפורה": חזרה למרד הסטודנטים

"דה-קולוניזציה של ידע היא לא מטפורה זו הייתה אחת האמירות שהתיישבו במילון החברתי והמחאה של מרד הסטודנטים האחרון, ובדיונים אקדמיים בכלל, לאחר שהתברר שהמערכת האוניברסיטאית שהעניקה מרחבי מחקר מתקדמים עבור הפקת ידע ביקורתי ו"מחקר חופשי" היא זו שהזעיקה את המשטרה לדכא ולעצור מאות תלמידים. על פי ההיגיון של המינהל האוניברסיטאי, ידע קריטי זמין, ורצוי להכניס מסגרות קוגניטיביות, כמו "תורת הדרום" ו"לימודי נושא", אך כל ניסיון לקשר בין גישות אלו לבין קריאות ביקורתיות - מוטה כלפי צדק ועמים - עם מלחמת ההשמדה בעזה מתמודדים בעיקר עם האשמות של אנטישמיות. ידע ביקורתי רצוי כל עוד הוא נשאר מופשט ומטאפורי, או כל עוד הוא לא נכנס דרך דלתן של עזה ופלסטין, במה שיש הרואים כחלק ממגמת ה"פרוגרסיבית מלבד פלסטין", כלומר הפרוגרסיביות למעט ב- סוגיה פלסטינית.

שאלת פלסטין לא הייתה נוכחת בעוצמה ובעומק כל כך במשך עשרות שנים בזירה הבינלאומית, וגם אוזניהם של פעילים ופעילים לא היו כל כך קשובות לשמיעת הנרטיב הפלסטיני ו"מה יש לפלסטינים לומר", מעבר למציאות הנוכחית. הקשר היסטורי ונסיבתי. אין ספק שהדבר מהווה מכה הרסנית לשני עמודי התווך החשובים ביותר שעליהם התבססה מדיניות החוץ הישראלית בהנהגת נתניהו, דהיינו: דחיית הנושא הפלסטיני לשוליים בעולם והורדתו מסדר היום והדאגה העולמית, וכן התאמה נגד ציונות עם אנטישמיות לדה-לגיטימציה של תנועות החרם והתנגדות לציונות ולישראל.