מהן ההשלכות של שיטפון אל-אקצא?

השתתפתי בפורום אל ג'זירה השנתי, שנערך בדוחא ב-25 וב-26 במאי 2024, ומאורגן על ידי מרכז אל ג'זירה ללימודים, המזוהה עם רשת החדשות אל ג'זירה, תחת הכותרת "תמורות במזרח התיכון לאחר מבול אל-אקצא".

להלן מחשבות מאותה פגישה עשירה. רוב הציטוטים של סופרים, סופרים ומשפיענים בנושא ההזדמנויות מסתכמים בראייתם כאובדנים או ניתנים להשגה. הסופר הברזילאי פאולו קואלו אומר, "כמה הזדמנויות החמצתי כי פחדתי שהן יאבדו לי". זוהי השקפה זהירה, בעוד הסופר האמריקני נפוליאון היל אומר לנו: "ההזדמנות הגדולה ביותר שלך עשויה להיות היכן שאתה נמצא עכשיו."

היה לי פרופסור לכלכלה שלימד אותי את ההיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית וזכה בפרס נובל על פיתוח מחקר ששאל את השאלה שהציג ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון: איך ההיסטוריה הייתה משתנה אם אפה של קליאופטרה היה מצפן אחד יותר לפרופסור שלי, דאגלס נורת', הוא שאל את השאלה: האם ארצות הברית הייתה יכולה האם ארצות הברית תשיג את שיעורי הצמיחה שהשיגה במאה התשע-עשרה ללא מסילות ברזל?

השאלה ההיפותטית שלי, השונה מהאירוע ההיסטורי של היום, היא: אילו תנועות ההתנגדות בעזה היו יודעות על ההרג וההרס שהתרחשו, האם היו מבצעות את מתקפת שיטפון אל-אקצא ב-7 באוקטובר 2023, אשר עברו יותר מ-235 ימים?

הקרב על סיום המלחמה עדיין מתפוגג וזרם, והרועה האמריקאי, שאיבד את אמון הערבים, עדיין עומד בשער ה"פתרון", אך הוא אינו נוקט בעמדה הנדרשת ממנו. התמיכה העולמית הגדולה בפלסטינים עדיין לא הגיעה למסה הקריטית הנדרשת כדי לעצור אותה, והדם עדיין זורם, ההרס נמשך, ואי בהירות שוררת במצב.

מסע שיטפון אל-אקצא הגיע לאחר שכמה מדינות ערביות לא מסוגלות מאז האביב הערבי, כלומר סוריה, תימן ולוב, ומדינות שהיו נתונות למלחמות פנימיות ולפילוגים שחילקו ביניהן לפני האביב הערבי, כלומר סומליה ועיראק. ומדינות שהיו עדות לתנודות קשות, כמו מצרים ותוניסיה, ומדינות שהצליחו להחזיק מעמד מול הוריקנים, שהן מדינות המפרץ, ירדן, מרוקו ומדינות שסבלו מאוד מאז האביב הערבי, שהוא פלסטין, על שני מרכיביה בגדה המערבית וברצועת עזה מאז המצור ב-2006, וסודאן, ומדינות שאיננו יודעים עליהן הרבה ואינן מזכירות בתקשורת שלנו, שהן קומורו וסומליה. ישנן שתי מדינות שעדיין פועלות לשיפור הכלכלות שלהן למרות השוני הגדול בשיטות שלהן: ממלכת מרוקו והרפובליקה של אלג'יריה.

כל האירועים הללו התרחשו בתקופה שבה צמחה כלכלת המדינות השכנות כמו טורקיה, איראן חיזקה את השפעתה באזור, התקרבה לייצור פצצה גרעינית, שימשה מקור לאיום על המדינות השכנות והציתה סכסוכים. על בסיס עדתי, למרות העיסוק של ישראל במלחמות מתמשכות נגד עזה (שש מלחמות מאז 2006), וחיכוכים עם חיזבאללה, ובתוך סוריה ועיראק, היא השיגה נורמליזציה עם כמה מדינות ערביות, והעניקה לה מעמד גבוה יותר עם מדינות המערב. נתן לה את ההזדמנות להתקרב לסין ולהודו, במיוחד לזו האחרונה, והחזקה את תלותה במדינות המערב.

סימני אמון הופיעו בקרב הישראלים, ומצפן הקיצוניות עבר לכבוש שטחים נרחבים בקרב שאר הקבוצות והמפלגות הישראליות. ראינו שההשקפה התועלתנית והאופורטוניסטית שכנעה רבים מבעלי עמדות שמאל ומרכז לקבל את שלטון הקיצוניים כי "המתכון" שלהם להתפשטות קולוניאלית בתוך השטחים הכבושים, ולהתרחבות אזורית ובינלאומית, אפילו בעולם הערבי, משתיקה. אלה שמתנגדים לקיצוניות והופכים אותם למקבלים וסובלניים יותר, וחלקם מעורבים אף יותר בנטיות ימנית גזענית. לאחר חמש בחירות לחקיקה בארבע שנים בישראל, העניין הסתכם בכך שבנימין נתניהו ייכנס לראשות הממשלה ברוב נוח, והוא הכיל את המפלגות הדתיות הקיצוניות בתוך ממשלתו, תוך שימוש בהן ובאיומים שלהן כתירוץ כדי לשמר. קיצוניות מבלי לאבד תומכים מהמרכז והשמאל, ומבלי להכעיס את הימין הקיצוני הוא הרחיק לכת והקריב את ממשלתו, במיוחד כיוון שהתפטרותו פירושה עונש מאסר. האמת שאסור לשכוח היא שהוא הורשה להשתתף בבחירות בכל פעם בזמן שמשפטו והרשעתו נדחו, כי העם הישראלי, ברוב מרכיביו, רצה שיצליח.

השאלה ההיפותטית שעלינו לשאול כעת: מה אם מבול אל-אקצא לא היה מתרחש מלכתחילה? האם המצב בירושלים ובמקומות הקדושים יהיה טוב יותר, או ששכחנו את האירועים בירושלים בשייח ג'ראח, סילוואן, שער המוגרבים ובתוך קמפוס המסגד עצמו וחצרותיו והניסיונות לכפות עליו חוקים ישראלים ? מה לגבי ניסיונות התיישבות גם בגדה וגם בתוך הנגב? מה לגבי סיפוח הגולן, ולאחר מכן ניסיון לספח את בקעת הירדן ואזור ים המלח? קמפיין מבול אל-אקצא הזכיר לישראלים שבצד השני יש לוחמים ולוחמים על האמת ושאם הם רוצים, ה' ירצה, והוא יעיל במה שהוא רוצה.

אך האם ניתן היה לחזות את תגובת הצד הישראלי עם רמה זו של תוקפנות ופשע? האם לא היינו צריכים להעריך את מידת התמיכה שתצמח ממי שנהנים מנוכחותה? אך מנגד, האיתנות של המשפחה, הפתיחות והאפקטיביות של התקשורת, ויציבותה בשטח למרות הצער, הקושי והמצוקה הביאו להם אהדה של אנשים רבים בכל חמש היבשות, עד כדי כך ש הישראלים עצמם לא ציפו. ברור שהיסטוריונים, אנליסטים פוליטיים, כלכלנים וסוציולוגים רבים אומרים שישראל ללא תומכיה אינה אלא "נמר נייר", ושהיא, כמו פולשים אחרים, חשופה לתבוסה.

השאלות הקשות שעומדות בפני ישראל בעתיד הן:
1- מטלטלת את הביטחון שכוחה הצבאי, לא משנה עד כמה הוא עדיף מבחינה טכנולוגית, חשוף לתבוסה.
2- האמון של ישראל בצבא ובהגנה שלה ירד לאחר מבצע שיטפון אל-אקצא במידה שמעלה את השאלה הגדולה: האם ישראל יכולה להחזיק שנה, למשל, במלחמה עקובה מדם בפעם הבאה?
3- אולי ישראל תוכל להיכנס לארצות ערב, אבל האם היא תוכל להישאר שם?
4- מקור העליונות העיקרי של ישראל הוא התעופה והאוויר. אך האם ניתן להתגבר על המכשול הזה?
5- אף אחד מתושבי פלסטין לא רוצה לעזוב את פלסטין, ואף אחת ממדינות ערב לא תאפשר לפליטים פלסטינים להיכנס אליה.

6- מספר גדול של ישראלים ישקלו הגירה, והיא פתוחה בפניהם במדינות רבות בעולם.
7- יכולתם לצמצם את התפקיד החזק של תומכי המטרה הפלסטינית, או להגביל או לחסל את הנושא, אינה אפשרית עוד.
8- מנהיגים ישראלים ימשיכו לעקוב בדאגה רבה אחר החלטות בתי הדין הבינלאומיים לצדק ובתי הדין הפליליים הבינלאומיים.
9- ההכרה במדינה הפלסטינית ממש מעבר לפינה כתוצאה מההשלכות של מבצע שיטפון אלאקצא, וארה"ב ואנגליה ימצאו את עצמן לבד בתחום ההתנגדות להכרה בעובדה שפלסטין הפכה להיות מוכרת. מדינה וממשלה, ואמנת האומות המאוחדות חלה עליה כחברה מלאה, במיוחד מאז הימים שבהם ארצות הברית פרסמה החלטות מועצת הביטחון לפי פרק VII, כפי שקרה בתחילת שנות התשעים נגד עיראק, היא נעלמה לנצח.

10- האינטרסים של אמריקה והמערב חייבים להתחרות באינטרסים של מעצמות גדולות אחרות, כמו סין, רוסיה והודו, כדי להשיג יתרונות, פרויקטים וסחר עם המזרח התיכון כולו.

זה קצה הקרחון, והשאלה שנותרה: האם הערבים יאפשרו לאבד את ההזדמנות למימוש זכויות פלסטינים, כשהפלסטינים הוכיחו שהם מתנגדים לכובש הגוזל צבאית, ביטחונית, תקשורתית? מבחינה אינטלקטואלית, גיאוגרפית, דמוגרפית ותרבותית, בכל התחומים, החזיתות והפורומים? או שמא אנחנו הולכים אחרי המלחמה לקרב דיפלומטי עז שתוצאותיו יהיו חשובות לא פחות מהמלחמה הצבאית המתמשכת?

השאלה ההיפותטית שעלינו לשאול כעת: מה אם מבול אל-אקצא לא היה מתרחש מלכתחילה? האם המצב בירושלים ובמקומות הקדושים יהיה טוב יותר, או ששכחנו את האירועים בירושלים בשייח ג'ראח, בסילוואן ובשער המוגרבים, ובתוך קמפוס המסגד עצמו וחצרותיו, ואת הניסיונות לכפות חוקים ישראלים על זה? מה לגבי ניסיונות התיישבות גם בגדה וגם בתוך הנגב? מה לגבי סיפוח הגולן, ולאחר מכן ניסיון לספח את בקעת הירדן ואזור ים המלח?