משא ומתן בין חמאס למושבה

משא ומתן, על פי נתונים היסטוריים, מתקיים בין יריבים ואויבים, בעוד שהבנות וחיפוש אחר משותף מתקיימים בין חברים ובני ברית. המשא ומתן המתנהל כעת בנוגע לעזה ופלסטין, בפומבי או בחשאי, בין הצדדים השונים במטרה להגיע להכרעת שביתת נשק, או הפסקת אש ברצועת עזה, מתקיים בין שני הצדדים המסוכסכים, שיצרו את המבצע ב-7 באוקטובר. והשלכותיה, ומנסים לייצר את התוצאה בהתאם לאינטרסים שלהם.

המו"מ מתקיים בין המושבה לסוכנויותיה מצד אחד, דהיינו: ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר ואלוף הצבא ניצן אלון, ומצד שני: ההתנגדות הפלסטינית, בשעה בחזיתה עומדת תנועת חמאס, לרבות מנהיגי השדה הקרביים שלה, מנהיגי הקסאמים ומנהיגיה הפוליטיים, בין אם שאר חלקיה בתוך רצועת עזה, עם מנהיגיה הפוליטיים בגלות, ושלושת המתווכים: ארצות הברית , מצרים וקטאר.

לכן, מי שיעשה את היום השני לאחר הפסקת הלחימה והושגה הפסקת אש זמנית או הפסקת אש הם אלו שנלחמים זה בזה בשטח ובשטח: כוחות המושבה וכוחות ההתנגדות. חמאס לא יכול להמציא אויב דמיוני שיפתח עמו במשא ומתן, ואז להתקין אותו כהנהגה חלופית לכוחות הכיבוש, והמושבה לא יכולה להתקין מנהיגות חלופית לחמאס, להמציא אותה ולהעביר לו את השלטון ברצועת עזה.

חמאס הוא זה שמוביל את הלחימה והמשא ומתן, ובהתאם לתוצאות הקרב שטרם הסתיים, תוכרע צורת הסמכות הבאה על רצועת עזה, והמושבה מבקשת לשנות את עובדות המבצע. המציאות על מנת אולי להשיג ניצחון לאחר שורה של כישלונות ומכשולים: 1- הכישלון במבצע ה-7 באוקטובר היה הלם לחברה כולה, 2- כישלונה בניהול מבצעי תקיפה, הרס, הרג ו פלישה, שכן היא עדיין לא הצליחה להשיג את שתי מטרותיה: הרג ועקירת מנהיגי חמאס, ושחרור אסירים ישראלים ושחרורם ללא חילופין זו הסיבה שהמושבה מנסה לא להגיע להסכם שביתת נשק וחילופי שבויים, כי זה אומר להביס אותו, וזה מה שמסביר את כישלונו של נתניהו לקבל את כל הצעות הפסקת האש, והוא פועל להמשך המלחמה ולפלישה לאזור רפיח בתקווה שישיג הישג בשני הנושאים שלי: הרג מנהיגי חמאס, ושחרור אסירים ללא חילופי דברים.

המושבה והחמאס הם שיכריעו את צורת הסמכות ותוכן הסמכות לאחר הפסקת האש, לאחר ניצחון של אחד מהם ותבוסה עבור השני, כי טרם הגיעו לתוצאה המכרעת, שכן הקרב ביניהם עדיין מתחולל. , אם כי לסירוגין.

המושבה גם נכנעה בעבר למשא ומתן עם הנשיא המנוח יאסר ערפאת, האויב המוצהר ומנהיג ה"טרוריסטים" של הפלסטינים בעקבות האינתיפאדה הראשונה ב-1987, והכירה בו, הגיעה עמו להסכמי אוסלו ב-1993, ונסוגה לטובתו. מכוחותיו, וחזר למולדת מורם על כתפי חבריו ולוחמיו ונמסר לידיו עבור הסמכות בעזה ויריחו באותה תקופה, הנסיגה הישראלית מרצועת עזה תהיה לטובת תנועת חמאס. כוחות, וסינואר יתגלה כמנהיג וכמנהיג המנצח שיחתום על ההחלטה על הסכם שביתת הנשק והפסקת האש, וחמאס יהיה הסמכות המוכרת, המעשית, המציאותית על רצועת עזה, איתנה ומנצחת, שכן היא המובילה. הלחימה היא זו שמובילה את המשא ומתן, והיא זו שתקצור את הפירות של האיתנות, ההתנגדות והמשא ומתן.