אמריקה ומלחמות ההשמדה: רקורד של תעשייה או מעורבות

לורנס דייווידסון האמריקאי פרש מהוראה היסטוריה באוניברסיטת ווסט צ'סטר, פנסילבניה; אבל, למרבה המזל עבור אלה שמחפשים דפוסים של ביקורת עמוקה יותר על מדיניות החוץ האמריקאית ואסטרטגיות של אימפריאליזם מודרני ועכשווי, הוא לא הפסיק לשפוך אור על מה שמסתתר, יותר ממה שנראה לעין ומוצהר, של זוועות, אסונות, פשעי מלחמה, ורצח עם. אולי נכון לומר שמחקר מדויק יותר על מעורבותן של דמוקרטיות מערביות בכלל, וארה"ב בפרט, חייב לאיש עבודות מבריקות כמו "אמריקה של פלסטין: תפיסות פופולריות ורשמיות מבלפור למדינת מדינת ישראל ” 2001; United Foreign Policy Inc.: Privatizing America's National Interest, 2009; ו"רצח עם תרבותי" 2012.

כי היא עוסקת, באופן מיוחד יותר, בענייני המזרח התיכון בכלל ובנושא הפלסטיני בפרט; המעקב שלו אחר מלחמת ההשמדה הישראלית הנוכחית נגד רצועת עזה נוקט לעתים קרובות מתודולוגיה מיטיבה לחלוטין, ומציב את פשעי הכיבוש בהקשרים רחבים יותר המצביעים על ארצות הברית כראש וככוח עולמי בתוך הגוש האימפריאליסטי והאטלנטי הרחב יותר. . בין תרומותיו האחרונות בתחום זה מאמר מקיף, שפורסם לאחרונה על ידי האתר האמריקאי Counterpunch, שעסק בתקדימים היסטוריים למעורבות או שותפות של ארצות הברית בפשעי מלחמה המוניים ובטיהור אתני. התנהגותו של נשיא ארה"ב הנוכחי ג'ו ביידן היא רק הדוגמה האחרונה בתיק עשיר. דוגמה אחרונה זו אינה משנה את ההיגיון בעובדה ששנה של בחירה חוזרת/או כישלון מחכה לאדון הבית הלבן, או שהרטוריקה שלו על סיפוק הצרכים ההומניטריים של תושבי עזה אינה אלא שקרים, שנחשפו על ידי התעקשות הממשל שלו לדחות הפסקת אש, ולהימנע מהפעלת לחץ רציני ויעיל על ממשלת הכיבוש, בנימין נתניהו.

בין הדוגמאות הקודמות, יש את אנדרו ג'קסון, הנשיא האמריקני השביעי, שסבר ש"השתלבות" האיטית של עמים ילידים ("אינדיאנים אדומים", לפי התיאור של היאנקי) ב"חברה הלבנה" מהווה מכשול ל"התקדמות". ” בסוף שנות העשרים של המאה ה-19 הוא פיקח על תוכנית טיהור מקיפה ממזרח לנהר המיסיסיפי, ואילץ כ-800,000 מאנשים אלו לנוע מערבה, בכוח הצבא האמריקאי, מה שהביא למותם של רבים במהלך התהליך הכפוי. ההיסטוריה שימרה את ההצהרה המפורסמת של ג'קסון: "איזה אדם טוב יעדיף מדינה מכוסה ביערות וקומץ אלפי פראים, לרפובליקה העצומה והאדירה שלנו, המלאה בערים, עיירות וחוות מפוארות, המאוכלסות ב-120 מיליון אנשים מאושרים?"

הדוגמה השנייה היא הגיבור שלו, וודרו וילסון, הנשיא ה-28, שהספרות הליברלית האמריקאית אוהבת לקרוא לו "הנביא" של חירויות הציבור וזכויות האדם. הוא ניסה להחזיר את ארצות הברית עשרות שנים אחורה, על ידי הטלת הפרדה גזעית בסוכנויות המדינה, הבירוקרטיה והצבא, מיד לאחר כניסתו לתפקיד ב-1913. למרות שאמריקה, בתקופת נשיאותו, הייתה מעורבת במלחמת העולם הראשונה, והייתה ב צורך בחיילים מכל גזע וצבע, הוא לא הסתיר את שנאתו העזה ל"צבעוניים" באופן שנהג לעקוץ את האף בריחות גזעניים.

דוידסון מצטט את העיתונאי (הלבן) ופעיל זכויות האדם אוסוולד וילארד שארצות הברית בתקופתו של וילסון הפכה למנגנון עצום ותזזיתי שלמוסדותיו היה אכפת רק מ"סטיגמה של אנשים צבעוניים בסטיגמה של צרעת שרירותית, וסיווגם כנשאים של צרעת פיזית. וזיהום מוסרי וחוסר כשירות להיכנס לחברה".

את הדוגמה השלישית סיפק לינדון ג'ונסון, הנשיא ה-36 במהלך מלחמת ששת הימים, בנוגע לתקיפה הישראלית על הספינה האמריקנית USS Liberty, ליד חופי עזה, ב-8 ביוני, בה נהרגו 34 ופצעו 173 מלחים אמריקאים על סיפונה. כאשר ג'ונסון חשב שביטחון מדינת הכיבוש הישראלי עדיף על בטיחות הספינה וצוותה, הוא הורה על נסיגת הלוחמים האמריקאים שהגנו על הספינה. יותר מזה, וכדי להדגיש עוד כי פשע המלחמה הזה, שפגע הפעם באמריקאים ולא בני לאומים זרים אחרים, אינו משפיע בשום צורה על מערכת היחסים של וושינגטון עם המדינה הכובשת. הנשיא האמריקני מיהר לקבל "התנצלות" מתל אביב, והצדיק את האירוע בטעות בזיהוי היעד. כדי ללכת רחוק יותר, הורה ג'ונסון לאדמירל אייזק קיד, ראש ועדת החקירה של האירוע, לקבל נימוקים לכיבוש; הוא גם הורה לבקש מהמלחים שנותרו בחיים לשתוק ולהימנע מתאר הפיגוע, בכאב להפניה לבתי משפט צבאיים.

דוגמאות נוספות בעשורים האחרונים הן רבות, כולל ג'ורג' בוש האב, ביל קלינטון, בוש הבן, ברק אובמה, דונלד טראמפ, וביידן הנוכחי רפובליקני, ובקדנציה ראשונה או שנייה.

מסקנתו של דוידסון אינה מזניחה את העובדה שכמעט כל הנשיאים מעוניינים להפגין מחויבות לחוק הבינלאומי, זכויות אדם ואמנות מלחמה, ולגנות מילולית רצח עם, טיהור אתני או פשעי מלחמה שונים. האירוניה המוחלטת, בכל מקרה של הפרה הקשורה למדינה הכובשת, היא שהדיפלומטיה האמריקאית לא מהססת להטעות מוחות כדי להגן על הכיבוש מכל אחריות או אחריות. במקום זאת, היא נוקטת גם לכסות את ההפרות הברורות, הנוראיות והברבריות ביותר במועצת הביטחון, בקונגרס ובפורומים הבינלאומיים מצד אחד, והיא גם ממשיכה לספק למכונת המלחמה הישראלית של ההשמדה נשק, תחמושת וכסף. ..

בבחינת מסגרת נוספת ליחסי אמריקה-ישראל, שהם כמובן מגוונים ככל שהם מבוססים על עמודי תווך עיקריים אטומים לשינוי מהותי; זה עשוי להיות משמעותי, וגם מצחיק, להיזכר בתקרית שראשיתה באביב 2010, במהלך ביקור במדינה הכובשת של ביידן, סגן נשיא ארה"ב באותה תקופה. בין אם נתניהו בכוונה, בעודו ראש ממשלת הכיבוש, או שלא היה אכפת לו כלל מהקמת הקשר; ביידן הופתע מהחלטת ממשלת ישראל לבנות 1,600 התנחלויות חדשות. הוא כעס ו(בפגישה עם נתניהו, סגר כמובן) הודיע לאחר שהחלטות מסוג זה "החלו לקבל אופי מסוכן עבורנו". מה שאתה עושה כאן מערער את הביטחון של הכוחות הלוחמים שלנו בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן. זה מהווה איום עלינו ועל השלום באזור", על פי סיפורו של העיתונאי הישראלי שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות".

מקריאה ראשונה של התקרית, יש משהו ב"כעס" של ביידן שמצביע על דאגה לביטחון כוחות ארצות הברית הפרוסים פה ושם במזרח התיכון.

קריאה שנייה מחזירה את הכעס לדוגמה של הנשיא ג'ונסון, שהעדיף את ביטחון המדינה הכובשת על פני הדם האמריקני שנשפך על סיפון ספינת ליברטי על ידי טילים ישראליים.

באשר לקריאה שלישית, שהיא אולי המתאימה ביותר למציאות המצב, ניתן לגזור אותה מאירוע משלים, במהלך אותו חודש של אותה שנה.

גנרל דיוויד פטראוס, המפקד לשעבר של הכוחות האמריקאים ונאט"ו באפגניסטן ובפיקוד המרכז, הציג בפני ועדת השירותים המזוינים בקונגרס עדות כתובה באורך 56 עמודים, באחת מהן אמר:

"העימותים המתמידים בין ישראל לכמה משכנותיה מציבים אתגרים מוחשיים ליכולתנו לדאוג לאינטרסים שלנו. הסכסוך מעורר רגשות עוינות כלפי אמריקה, בשל תפיסת העדפתה של ארצות הברית את ישראל. "הכעס הערבי הנובע מהנושא הפלסטיני מגביל את החוזק והעומק של שותפויות אמריקאיות עם ממשלות ועמים באזור, ומחליש את הלגיטימיות של משטרים מתונים בעולם הערבי".

שמעתי את הגנרל לו קורא לחיים, כמובן, שכן מה שמאחד את אמריקה והכיבוש הוא יותר מסתם "יחסים רגשיים", כפי שכינה זאת ג'ורג' וו. פול יום אחד; רצח עם, בין אם בוצע, מעורב או נתמך, הם ראיות מבוססות.