למחרת ואשליית פתרון שתי המדינות

ביום ה-222 לתוקפנות נגד עזה, ובעקבות מתקפות ההתנגדות העזות במהלך השבוע האחרון ברפיח, אלזיתון וג'בליה, פרץ עימות פומבי בין שר הביטחון גלנט לראש ממשלת האויב נתניהו, שחשף. עומק המחלוקות והבלבול לגבי האסטרטגיה של ישראל לגבי היום שלאחר סיום התוקפנות נגד עזה.

גלנט הודיע במסיבת עיתונאים ביום רביעי, 15 במאי, כי יתנגד לכל שלטון צבאי ברצועת עזה. כי זה יהיה יקר, עקוב מדם וארוך הוא ביקש מנתניהו להכריז שהוא לא ישלוט בעזה, ולפעול למציאת אלטרנטיבה לחמאס כדי לנהל אותה עזה, והשחיקה במה שהצבא השיג בפעולותיו.

משבר עמוק

נתניהו הגיב לו מיד ואמר כי הדיבור על היום הבא לפני חיסול צבאי של חמאס הוא דיבור ריקני, ואף מפלגה לא תהיה מוכנה להשתלט על הממשל בעזה, עד שיתברר לה שחמאס לא ישלוט בה צבאית. ושהוא לא מוכן להחליף את שלטון חמאס בשלטון הפתח בעזה.

בן גביר מצדו ביקש מנתניהו להחליף את גלנט כדי להשיג את מטרות המלחמה.

סימוטריץ', שר האוצר, אמר: גלנט למעשה הצהיר על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית, ויש לו שתי אפשרויות: להתפטר או ליישם את החלטות הממשלה.

שר המשפטים לאבין אמר: ישראל לא מוכנה ל"מדינת טרור" בעזה.

השר גנץ מצדו הודיע על תמיכתו בשר הביטחון גלנט. כמו כן, שר החוץ האמריקני הודיע מאוקראינה כי ארה"ב אינה תומכת בשלטון ישראל בעזה, ואף אינה תומכת בשלטון חמאס לא יכול להיות ואקום מלא בכאוס, וכי ישראל צריכה תוכנית ברורה ליום המחרת בעזה.

על רקע זה מתברר עומק המשבר הפוקד את ישראל, לאחר שצבאה חזר להילחם באזורים שלטענתו טיהר מהתנגדות לפני חודשים, בג'בליה ובעיר עזה מתברר גם שנתניהו - ובני בריתו הממשלה - ואחרי כישלונו ביצירת גופים חלופיים לניהול עזה בין אם חלופות ביטחוניות או שבטיות, ובין אם לרשות למלא תפקיד תחת הכותרת של ועדות סיוע מקומיות, הוא רוצה להמשיך במלחמה, ומסרב לכל מפלגה פלסטינית. ככותרת פוליטית - לשלוט בעזה.

עומק המשבר שהסלים היום מחזיר אותנו לדבר על מה שנקרא (פתרון שתי המדינות) בשלבים שונים של מאבקנו בפרויקט הציוני, שתמיד היה הזדמנות להרגיע את המצב, לספוג מתחים, ולהפיץ הונאה, דיסאינפורמציה ואשליות. קונים זמן, שואבים כוחות חיוניים ומגבשים את הכיבוש בשטח.

1- ההצעה הראשונה לחלק את פלסטין וליצור שתי מדינות נכללה בדוח ועדת פיל, שהוקמה על ידי בריטניה ב-1937 כדי לחקור את הסיבות לפרוץ מהפכת 1936, ולאחר מכן ועדת וודהד, שהוקמה על ידי בריטניה ב-1938 מאותן סיבות. המלצות שתי הוועדות הגיעו במסגרת עקיפת המרד הפלסטיני הגדול של השנה (1936 לספירה - 1939 לספירה).

2- החלטת החלוקה מס' 181 שניתנה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1947 לספירה, שהתנועה הציונית והממשל של נשיא ארה"ב טרומן פעלו בכל דרך של שכנוע והפחדה כדי להעביר אותה, באה על רקע הכעס הפלסטיני לאחר שהודיעה בריטניה כוונתה לסיים את המנדט על פלסטין, וחשש הפלסטינים מפני מסירת פלסטין של התנועה הציונית.

3- לאחר הנכבה של 1967 לספירה וכיבוש ירושלים, הגדה המערבית, עזה, הגולן וסיני, ניתנה בנובמבר 1967 החלטה מס' 242 של מועצת הביטחון, הקוראת לסגת מהשטחים שנכבשו ב-1967 לספירה. , והכרה ב(ישראל) במסגרת הנוסחה של (הכרה בריבונות ובעצמאותן של מדינות האזור), וקריאה להסדר צודק של סוגיית הפליטים.

פיתויים גדולים

הערבים קיבלו החלטה זו, שאושרה מחדש בהחלטה 338 שהוציאה מועצת הביטחון לאחר מלחמת 1973, ובכך הכירו (בישראל הראשונה) על השטחים הפלסטיניים בשנת 1948 לספירה, תוך נכונות לנורמליזציה, יחסי שלום והכרה הדדית.

מאוחר יותר הביעו הערבים נכונות זו באמצעות יוזמתו של המלך פאהד, שהתפתחה מאוחר יותר ליוזמת השלום הערבית, והוכרזה במושב ה-14 של הפסגה הערבית בביירות בשנת 2002 לספירה בעקבות כישלון פסגת קמפ דייוויד ביולי 2000 לספירה. פרוץ האינתיפאדה הפלסטינית השנייה.

למרות הפיתויים הגדולים הכלולים ביוזמה הערבית, המאשרת את נכונותן של כל מדינות ערב לכינון יחסים תקינים עם ישראל במסגרת הסכם שלום כולל, ולבחון את הסיום הסכסוך הערבי-ישראלי, תוך פתרון מוסכם לעניין. סוגיית הפליטים בתמורה למדינה פלסטינית בגבולות 1967, היוזמה השפה הערבית נותרה תלויה באוויר ללא כל תשומת לב ישראלית, במשך יותר משני עשורים עד שנפלה מהדהד לתהום חדשה בשם הסכם אברהם, שהביאה ארבעה ערבים. משטרים לנורמליזציה וברית עם הכיבוש, ובכך חורגים אפילו מעצם ההתייחסות לפתרון סוגיית פלסטין.

4- אש"ף, שדחה את החלטות 242 ו-338; בגלל שהם הגבילו את הנושא הפלסטיני לממד ההומניטרי והזניחו את הממד הפוליטי והלאומי שהופעל עליו והוא גורש מביירות לאחר התוקפנות של 1982 לספירה להחלטה 242 כשהכריזה על הקמת המדינה הפלסטינית בנובמבר 1988 לספירה, שתהיה אישור זה מהווה שער להכרה הדדית עם ישראל, המוביל להסכמי אוסלו, שבא על רקע כישלונה של ישראל לבטל את האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 על פני תקופה של יותר מ-5 שנים.

הסכמי אוסלו נחתמו בספטמבר 1993 לאחר מספר ימים של חילופי מכתבים בין אש"ף לישראל, אשר אישרו את ההכרה של הארגון בזכותה של ישראל לחיות בביטחון ובשלום הוא אישר גם את ההכרה של הארגון בהחלטות 242 ו-338, וכך הוא הכיר בארגון שנקרא "ישראל הראשונה" על השטחים בשנת 1948 לספירה, והאינתיפאדה בוטלה, והותירה את גורל השטחים שנכבשו בשנת 1967 לספירה למשא ומתן בין "אש"ף" ו(ישראל).

כי המשא ומתן משקף את החוזק שהארגון איבד לחלוטין לאחר הפלת האינתיפאדה וגינוי ההתנגדות בשם ויתור על הטרור, ואובדן הממד הערבי והאסלאמי של הסוגיה הפלסטינית בסיסמה: (החלטה לאומית עצמאית), אוסלו. פתח את הדלת הערבית ל(ישראל) בהסכם ואדי עראבה עם ירדן והסכמים נוספים אברהם הצטרף מאוחר יותר לארבע מדינות ערביות, בהכחשה ברורה של הנושא הפלסטיני, וללא כל קשר למסלול הפלסטיני.

הונאה ורכילות

בפועל, לאחר 30 שנה של הונאה ופטפוטים על פתרון שתי המדינות, אוסלו הסתיימה בהקמת "ישראל שנייה", מדינה למתנחלים בגדה המערבית עם חומת אפרטהייד ויותר מ-700 מחסומים צבאיים ישראלים למצור. ערים, כפרים, מחנות והתכנסויות פלסטיניות בבידוד אמיתי, ולהנציח כל מה שמונע הקמת מדינה.

בפברואר 2017 הודיע הממשל האמריקני כי ממשל הנשיא טראמפ אינו מחויב יותר לפתרון שתי המדינות כבסיס להשגת הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים בספטמבר אותה שנה הכריז הנשיא טראמפ על הכרתו בירושלים כבירת ישראל והחל להעביר את השגרירות לשם.

5- בעקבות התבוסה האסטרטגית (הרעם של מבול אל-אקצא), חוזרים הדיבורים והפטפוטים על פתרון שתי המדינות, והוא מונפף מול השלטונות, ומול מרכז ערבי. מדינות שהיו מועמדות לנורמליזציה עם הכיבוש.

למרות שקיים קונצנזוס ציוני יציב לדחות שתי מדינות, ממערב לנהר הירדן, עם ירושלים מאוחדת כבירתה הנצחית של מדינתן לכאורה, הכיבוש לא נמאס לחזור בדברי נתניהו שהסכם אוסלו היה קבר. טעות שאסור לחזור עליה, וכי הענקת ריבונות לפלסטינים מהווה סכנה ל(ישראל).

כמו כן, הממשל האמריקאי מאשר בכל הזדמנות שניתן להקים מדינה פלסטינית רק באמצעות משא ומתן ישיר בין הפלסטינים לישראל, ושההכרה במדינה הפלסטינית תמנע כל הסדר שלום בעתיד למרות זאת, חלק מהפלסטינים והערבים!! מוכנים לעסוק בהקשר של הונאה זו הוא לעקוף את ההשלכות של "מבול אל-אקצא".

נדרש

היעדים האמריקנים-ישראלים הנפוצים ברורים ומוצהרים בפומבי, שהם חיסול העניין הפלסטיני על ידי חיסול ההתנגדות מה שצריך הוא ראש ההתנגדות כדי שלמחרת יהיה יום ישראלי פר אקסלנס. כי הפרויקט הציוני הוא בעצם פרויקט קולוניאלי מערבי לשלוט באזור ולשלוט בו, לייבש את עושרו, למנוע את התחדשות שלו ועצמאותו האמיתית, ואינו מעריך זכויות ואינו מכבד הסכמים.

מאז הכנופיות הציוניות לפני הנכבה ב-1948, ולאחר מכן - מדינת ישראל - ולפי דברי ראשיה, בהזדמנויות שונות, היא קיבלה פרויקטים, החלטות והסכמים בינלאומיים כצעד להרוויח זמן, לקבוע עובדות חדשות על לבסס ולבטל את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, ולאחר מכן שליטה והתרחבות מוחלטת בכוח, עם כיסוי וחסות לחלוטין, ללא כל התחשבות בהסכמים או אמנות בינלאומיות במדינה שגבולותיה לא הוגדרו מאז ההצהרה המכונה. של עצמאות עד היום.

בפרויקט קולוניאלי-מתנחלי עם כל הממדים האידיאולוגיים, ההיסטוריים, הפוליטיים והצבאיים הללו, לא נוכל לצמצם את הסכסוך לנושא של (מדינה פלסטינית), כאילו היה סכסוך רק על גיאוגרפיה, כאילו היה סכסוך. בין פלסטינים לישראלים בלבד. בשם המדינה הפלסטינית, אש"ף פותה לתוכנית הביניים ולאחר מכן לתוכנית להקמת הרשות הפלסטינית, ובשם האינטרסים הלאומיים הצרים, מדינות ערב פיתו לנורמליזציה ולברית עם הכיבוש, רחוק מלהיות. החזון האסטרטגי של הסכסוך.

תוצאת הסכסוך הזה תכריע את גורלו של האזור כולו, כולל פלסטין וישראל. אף אחד לא צריך להתפתות להונאה של פתרון של מדינה אחת או שתיים בזמן שבו ראש ההתנגדות בפלסטין. באזור ממוקדים. כדי להקל על חיסול מה שנותר מהנושא הפלסטיני, המשך ההגמוניה על האזור כולו ומניעת התחדשות ועצמאותו האמיתית.

עם לכידות פנימית גדולה יותר בפלסטין ובאזור, ודבקות בחזון האסטרטגי של הסכסוך הזה בהקשרו ההיסטורי, הדבר יהפוך את היום שאחרי "מבול אלאקצא" ליום לפלסטין, לאזור ולכל האנשים החופשיים של העולם.