הנכבה והנרטיב הגדול של המחנה

הגירוש הישראלי של הפלסטינים ב-1948 יצר מציאות בלתי אפשרית עבורם, הם נותרו ללא מולדתם, בן לילה המולדת הזו הפכה על המפה הפוליטית למדינת ישראל, ומה שנותר מהמולדת, הגדה המערבית , סופחה לירדן, ורצועת עזה הייתה נתונה לממשל המצרי. הפלסטינים הפכו לפליטים במדינות השכנות וגם במולדתם, השייכים למקום שנעלם מהמפה הפוליטית, מה שהציב בפניהם שאלות חריפות של קיום וזהות בתנאים המורכבים שלהם. האם הם יוצרים קבוצה לאומית? מה מפגיש אותם לאחר שאיבדו את הבסיס הגיאוגרפי שלהם? האם יש ביניהם אספן אמיתי? האם יש להם זהות לאומית למרות אובדן מולדתם? האם יש להם תרבות משותפת?

חווית הפליטים סיכמה את חייהם המודרניים של הפלסטינים הם חיו בגלות בשתי רמות, כגלות קולקטיבית וההפסקה הייתה המשך של הקשר עם המולדת לא להפסיק להשתייך לשם באותו זמן, מה שנשאר שם יוחזר יום אחד, וזהו החלום שהפלסטינים ניזונו ממנו, למרות כל האסונות שהם נחשפו אליהם בהיסטוריה המודרנית.

במהלך העשורים האחרונים התגורר הפלסטיני במדינות שכנות שמזכירות לו שהוא לא שייך למקום, וזו הייתה אחת הסיבות שגרמו לו לא להסתגל לסביבה החדשה. לחץ חיצוני מצד מדינות מארחות שלא רצו בכך שימש גורם נוסף בייצור ה"מחנה" הפלסטיני ושמירה על המשכיותו בצורות שונות.

------
חווית הפליטים עיצבה מחדש את הפלסטינים כזרים במולדת אחיהם, אך מחכים לשוב למולדתם. כך נוצרה תרבות פלסטינית המבוססת על הזמני, כקבוע היחיד בחייהם, כל עוד חלומם לחזור למולדתם לא התגשם. עם התקופה הממושכת של שהותם בגלות, נאלצו לשלב גלות זו בחייהם ולהשלים איתה במידה מסוימת. עם הזמן, הגלות העמיקה ועברה מגילוייה כמדינה קולקטיבית, ועשתה את דרכה אל המדינה האינדיבידואלית, ושם נעשו ילדי גלות, לא רק בתחושת השייכות, אלא גם מלידה. ב-1948 פוזרו הפלסטינים למדינות שכנות שאירחו אותם באי רצון ובאופן זמני. כך, אופי הקהילה הפלסטינית השתנה יותר ויותר עם השינוי במקום שבו הם חיו, והם נאלצו להמציא את חייהם ואת מולדתם מתוך פיצול הגלות ופיזור האוכלוסייה כאשר המולדת נעלמה, הפלסטינים הייתה צריכה להיות אלטרנטיבה למדינה שלהם, שגם היא נעלמה תחת השם "ישראל".

מכיוון שהעקירה פיזרה את הפלסטינים, הם נאלצו להחליף את הגיאוגרפיה בדמיון כדי ליצור מחדש את פלסטין במקומות המפלט שלהם. תפקידו היצירתי של הדמיון הזה לא היה רק לשמור על המולדת האבודה מהשכחה, למרות שזה היה אחד המרכזיים שלה. משימות היסטוריות אדרבא, הדמיון הזה (ולמרות היעלמותה של... המולדת הפלסטינית) נובע גם עתיד פלסטיני. הקהילות הפלסטיניות עיצבו את עצמן מחדש כקהילה אחת בגלות כחברה חדשה ומודרנית, ובנו את הפרויקט הלאומי שלהן בניגוד לגלות. כך, הוא הפך מקורבן עירום בגלות סופית, לקורבן בעל פרויקט היסטורי, הראוי להחזיר את זכויותיה.

זה לא אומר שהגלות לא הייתה אסון עבור הפלסטינים, שכן הם איבדו את היכולת לשלוט בחייהם מאז אובדן מולדתם, והחלו לחיות במדינות של אנשים אחרים, גם אם היו אלה אחים ואחיות. זה הפך את התנאים למקלט שלהם שונים, שכן הקורבנות קינאו זה בזה. הפליט בלבנון שנמנע מעבודתו קינא בפליט בסוריה שניתנה לו הזכות לעבוד, והוא קינא בפליט בסוריה שלא זכה לפוליטיקה. זכויות ובעלותו הוגבלה לדירת מגורים אחת בתנאי שהוא יהיה נשוי הפליט בירדן, שהעניק אזרחות וכל הזכויות הפוליטיות.

אין זה מוגזם לומר שהזהות הלאומית הפלסטינית מגובשת יותר מאחוותה הערבית מכוח העקירה. לא בגלל יתרונות בחיים הפלסטיניים, אלא בגלל פגם בחיים האלה שנוצר על ידי הגלות הפלסטינים צריכים כעת לייצר מערכת יחסים עם מולדתם הגנובה, ברורה יותר מאשר מדינות ערב שלא נשדדו מאוכלוסייתן. מה שהפך את הקשר הלאומי שלהם לפחות מתגבש בשל היעדר האיום הקיומי שהפלסטינים היו חשופים אליו החיים היציבים, היציבים וההומוגניים שחיו הפלסטינים במולדתם לפני שהעקירה התבהרה בגלות, ואם הגיאוגרפיה הייתה נעלמת. , היא לא נעלמה מחייהם של הפלסטינים הגולים. את היציבות שהפלסטינים לא הבחינו בה בזמן שחיו בארצם, הם נעשו מודעים לה כשאיבדו אותה, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא למזג את המולדת היציבה לתוך הגלות החרדתית. בתהליך זה הצליחו הפלסטינים להדביק את הגלות עם פיסות המולדת שהחזירו להם במהלך גלותם, עד שהגלות הפכה לנסבלת. לכן, השכונות והחנויות הקטנות והאומללות במחנות קיבלו שמות של ערים, כפרים וגיאוגרפיה פלסטינית. לפיכך, הדברים הקטנים בחיים הפלסטיניים קיבלו משמעות שהתעלתה מעל ערכם, וקיבלו קונוטציות מטאפיזיות: תצלומים, בגדים, חפצים שנלקחו ממקומם המקורי, טקסים של דיבור ומנהגים מהן שוכפלו בשפע והוגדלו, והפכו לרעיון בסיסי." אובדן "יציבות הגיאוגרפיה" ואובדן "המשכיות הקרקע" הביאו לאובדן יכולתם של הפלסטינים להיות דומים פרט ל"גולים", כלשונו של אדוארד סעיד.

המחנה הזמני כיל את חייהם של דורות של פלסטינים, ויש לו הרכב היסטורי, חברתי ופוליטי משלו הוא הפך לנרטיב מרכזי של החוויה הפלסטינית, לא לנרטיב של אדם זמני שנעלם במהירות בגלות שעושה זאת. לא רוצה להסתיים, וגם לא נרטיב זמני של המתנה למולדת שהשיבה אליה הושגה, אז זה הפך להיסטורי ולזיכרון. במהלך ההמתנה הארוכה הזו הפך המחנה למולדת שנייה, והפך להרחבה של פלסטין או חלופה לה לפלסטינים יש כיום מולדת בת שתי קומות, כביכול, המולדת של היום, שהיא המחנה. המולדת של הימין ההיסטורי, שהיא פלסטין. כי הפלסטינים לא הכירו ששהות ארוכה בארץ של אחרים הופכת אותם לאנשים אחרים, השייכים למדינה אחרת מלבד המדינה הגנובה, וגורמת להם לאבד את הקשר למולדת שהם יחכו לה, כי אין להם מולדת אחרת. ממנו. אנשי המחנה רואים בעצמם צאצאי ארץ ישראל, ולא צאצאי אבותיהם, שהיו האמצעי להשתייך למקום שלא נולדו בו הם נולדו רחוק ממנו, אבל הם נולדו ממנו על נקודה חיצונית ששייכת לה כמו כל עיירה, כפר או עיר פלסטינית. הנקודה הזו היא: המחנה.

--------------------

מכיוון שהעקירה פיזרה את הפלסטינים, הם נאלצו להחליף את הגיאוגרפיה בדמיון כדי ליצור מחדש את פלסטין במקומות המפלט שלהם. תפקידו היצירתי של הדמיון הזה לא היה רק לשמור על המולדת האבודה מהשכחה, למרות שזה היה אחד המרכזיים שלה. משימות היסטוריות אדרבא, הדמיון הזה (ולמרות היעלמותה של... המולדת הפלסטינית) נובע גם עתיד פלסטיני.
----------

אין זה מוגזם לומר שהזהות הלאומית הפלסטינית מגובשת יותר מאחוותה הערבית מכוח העקירה. לא בגלל יתרונות בחיים הפלסטיניים, אלא בגלל פגם בחיים האלה שנוצר על ידי הגלות הפלסטינים צריכים לייצר כעת מערכת יחסים עם מולדתם הגנובה, ברורה יותר מהמדינות הערביות שלא נשדדו מאוכלוסייתן. מה שהפך את הקשר הלאומי שלהם לפחות מגובש בגלל היעדר האיום הקיומי שהפלסטינים נחשפו אליו