דעות

ה 16 מאי 2024 9:20 am - שעון ירושלים

כותב בין הגופות... נשיקה על מצחה של עזה במלאת 76 שנים לנכבה

זה כוח המעשה בשילוב עם כוח המילים, הסיפורים שמספרים הגופות בעזה, גופות הקדושים, והם מילאו את הארץ, השמים והמוחות, ושם, במקום שאין ספינה. או מקלט, יש הוריקנים של אש, פגזים וסערות מוות בכל מקום, ושם משתמשים בשפה כאלטרנטיבה לצרחות, בחיפוש אחר מילים כחלופה לארונות מתים היא כותבת בעיצומם של פיצוצים וגופות נרקבות באמצע בוץ וקברי אחים, היא כותבת בתקופה של בושה, דקדנס וחלאות, היא כותבת בדיו של עליבות, רעב ומצור חונק, הכחדת אנשים ומשפחות בעידן הציוני הנורא לא מסוגל לאסוף את הגופים המפוזרים כך שלקצב יהיה כוח וחריזה, והגופה לא מסוגלת לזכור את קריסת הבתים, את הסדקים באדמה ואת תערובת האבק, העפר והדם, כך שהמספר , ביום השנה לנכבה, יש זיכרון לכתוב על זיכרון.


העט מוחזק על ידי אצבע קטועה. עט עשוי פחם, רעידות, התנשפויות, יריות ותיעוד של ההריסות וההריסות. הוא מתחיל לרשום את סיפור המוות הגבוה ביותר בכתב יד שחור על דפי החול , שפיכת דיו של תודעה ודם הפגז השני פגעה בך בשאלה התרבותית והאנושית כשהתנגשת על קצה התהום בין נוכחות להיעדרות , כלא וקבר.


אני קורא לסופרים הפלסטינים לרשום את ספרות הגופות לפני שהן נמסות ויאבדו מתחת להריסות, ונסחפות על ידי דחפורים, ועדות שיקום, קברי מספרים ומקררים קרים לחפור את קברי האחים, לחפור מתחת למלט לגהץ, ולהסיר את שרשראות המוות מגופו של ילד קטן הנושא את בובת הכותנה שלו וישן במיטה ריח של מולוחיה הם הסירו את שלשלאות המוות משיעור החשבון בבית הספר היסודי, שהתמוטט על תלמידיו בתקופה השנייה. חבל המוות והעינויים בגיהינום של המחנות העקובים מדם הם שברו את שלשלאות המוות על הגופות המחייכות של המשפחה ההרוסה הזו שנקברו מתחת לביתם ההרוס, ואל תחכו שיוקמו מוזיאונים. בעזה, ואל תחכו שספרות הגוויות תהפוך לטקסטים קסומים.


אנו, הפלסטינים, כותבים תחת איום המוות, מצפים לבואו בכל רגע, אך אנו מתרגלים כתיבה בשיממון כדי להפסיק למשכן את המוות על העתיד, ולקבלו מבלי להציגו, מבלי להיראות לו ולהכיר בו. השכחה שמשאירה את עקבותיה, כשהכתיבה לוקחת זמן של מוות וזמן של חיים ביחד, כי כתיבה על מוות היא גירוש מוות.


קיבלנו את ההחלטה הגורלית לכתוב, כדי שהחיים יהיו שווים למתים, הדובר לדברים על זרע תמר שהולך וירוק באגרוף של גופה שקבורה מתחת להריסות הדיו עשה אינטראקציה עם הדם והאבק בזמן הקריאה לתפילה בחודש הרמדאן של חיים מההווה ומהעבר, אלא במוות החיים מגיעים לשיאם. הכתיבה בעזה היא לידה.


המוות שולט בנו, אנחנו רואים אותו איתנו ובנו יום ולילה, הוא מרחיק אותנו ומתפוצץ בתוכנו, אבל הדומיננטיות שלו מגיעה דרך חוסר האפשרות שלו אנחנו כותבים והמוות נעצר, המתים מתעוררים לפני שהם מתים, אנחנו שומעים אותם ומחבקים אותם, אנו שומעים את נאום השתיקה בפעם הראשונה, והקיום מתמזג עם הריק.


אנחנו כותבים בין הגופות אל הנגב כאילו היינו אלף דברים בלתי אפשריים הכתיבה קורעת את הכריכה הקודרת מהמתים והזיכרונות היא יוצאת מבתי הקבורה, מהשריפות וממחיקת ההיסטוריה, אנו יוצאים דרך הכתיבה מהבידוד. קודר של קינה ומהעיר המפוצלת אנחנו כותבים את כל נגזרות המוות עד שהמוות מתמוסס ונעלם. אנחנו לא מקבלים את זה שהכל מסתיים, כי החיים נמשכים תבוסה והשמדה.


אנחנו כותבים כי אנחנו באמת קמים מהמתים כל המהפכות והתרבויות התחילו במילה בשיר או באמירה בהפגנה, ויש לנו שמים מעל השמים, וקיר אחר קיר ללכת לקיום החופשי ולמוחלטות של הדברים אנחנו כותבים כך שהכתיבה תהפוך ללבוש החם והמגן שלנו לכבוד ולהתנגדות.


אנחנו כותבים בין הגופות, בעיצומו של הדיכוי והאימה, אבל מי שכותב לא יכול להימצא רק במוות, כי מוות מסוים הוא חיים גנים ושרים לילדים אנחנו שומעים אותם בתוכנו כמו רחש הים.


אנחנו כותבים מעזה עם בשר, דם, רעב ועצמות מיובשות, נשיקה על מצחה של עזה במלאת שבעים ושש שנים לנכבה כמה טעימה הכתיבה כשיש לה טעם עשיר מקום, וזמן בזמן הגופה היא המספר, ולמי עדיף מת מאשר לספר את הסיפור עכשיו למוות יש לשון ועיניים מבריקות, והמילים גדשו בטרגדיה, אותן עיניים שטובות לבהות בקטסטרופה. והפשטת העולם מכל המסכות.


אנחנו כותבים בין הגופות כדי שנוכל לראות בהן את דמותנו הקורא והסופר, הרוצח והנרצח, כולם נפגשים בטקסט של עזה הקורא חייב לחיות את הטקסט כדי ליצור ולייצר אותו מחדש עם מודעות, מחשבה ותרגול זה האפקטיביות של כתיבה בעיצומו של הגיהנום וההרס בעזה טקסט לא הופך לארון מתים, אנו מזיזים את גופנו לכתוב כך שהאוויר סביבנו זז, ואז אנו מרגישים חופשיים.


אנו הפלסטינים משתחררים מהמוות על ידי כתיבה, ואנו משחררים את המוות מהמוות, בין אם אנו מדברים או שותקים, הוא מדבר רק אלינו, והכתיבה הפכה לבית אנו כל הזמן מדברים מעזה לכתוב את עזה עם הידיים שלנו, עם המוות שלנו, בגלל זה הכתיבה שלנו הפכה לשפה האנושית יופי שמשחזר את מה שהמלחמה הזו עיוותה בנפשנו.


אנחנו כותבים מעזה, אנחנו הולכים בין הגופות, אנחנו יוצאים מבין הגופות, אנחנו ישנים עם הגופות, וכמה הכתיבה סובלת להגיע לפיסת לחם או בקבוק מים או ספר או נייר הכל נשרף , וכמה קושי הוא סובל להרים את חלקיו ואת שפתו המתפרקת כדי להגיע לקבר או לאוהל או לדמדומים, והנה אנחנו נפטרים מהעייפות של הגוף על ידי כתיבה ונשמות ולהיות פנים אל פנים עם האמת אנחנו בעזה מתרגלים את אמנות המוות ולומדים איך למות בגאווה.


אנחנו כותבים בין הגופות על אהבה והערצה סופית, בקפלי הלבבות ובחיבוק הגופות נפגשים ועזה הופכת למקדש אנו רצים בין הפשיטות והטילים לחטוף נשיקה מהמצח של עזה. אנחנו נותנים לו הזדמנות נוספת לארגן את החתונה שלו בתוך טחנות המוות. הוא לובש את הבגדים היפים ביותר בזמן שהוא מתכונן לחיים הבאים.

תגים

شارك برأيك

כותב בין הגופות... נשיקה על מצחה של עזה במלאת 76 שנים לנכבה

المزيد في דעות

מכתב פתוח לקורא הפלסטיני

גרשון בסקין

החג מגיע, עזה!!

חדית' של ירושלים

כתיבה מזרחית וביקורת על הציונות

מחמוד ברכה

ארצות הברית היא "מתווך מוטה" נגד חמאס

דאוד סולימאן

טרגדיית יוני מעמיקה במלאת 75 שנה להיווסדה

מודל לחיקוי סודי

מתי החג?

סמיר עזאת גאית'

ישראל.. האם יש הפסקה עם עצמו?

מוחמד איברהים אל דוואירי

כיבוש ושיקום... שני שבילים שלא נפגשים

אחמד סיאם

מלחמת ההרתעה דופקת בתופים!!

חדית' של ירושלים

מה חדש בביקורו האחרון של בלינקן בישראל?

פתחי אחמד

הפלסטינים ויוזמות לרפורמה במצבם

נביל אמר

מזג אוויר חם בצפון

חדית' של ירושלים

הסצנה של עזה...וציור פלסטין!

סמיר עטאללה

הוועידה ההמונית למען פלסטין באמריקה...אירוע היסטורי ברגע היסטורי

ויסאם רפידי

שטחי מרעה בהתיישבות...פרויקט הרחבה מסוכן ולא מוכרז

לוחם נלהב

בחירות 2024... ערביי אמריקה בסקרי דעת קהל

ג'יימס זוגבי

התגובה הפלסטינית...מביכה את ישראל

חדית' של ירושלים

כיסוי אמריקאי והפער עם המושבה

חמאדה פרעה

הקורא המשתוקק שאני

רמזי אל-ע'זאווי

משבר מחסור במים...וניהול יעיל שלו

מוחו של אבו קרה