פזמונים מחכים מחכים

מחכה להכות בתחתית, שתכונותיה אינן ברורות, שכן המטרה הפכה להתיישב בתחתית, והתחתית הפכה צפופה, וליושב שם יש זכות להחליט מה הוא רוצה, וזכותו. להוציא גזירות, ויש לו את הזכות לציית, ויש לנו את הזכות להיות איפה שאנחנו צריכים להיות, ויש לנו את הזכות לציית לזעקת הרגע הבוקעת מהרציפים כשחולפים על פני השיירות של האדונים אנשים שעסוקים בארגון מחדש של המושגים לפי מערכת הדיכוי ושליטה בפעולתו, והם היושבים על כס הערימות, ואנו מחכים לבשורה של מנהיגם שלימד אותם קסם, והיה לנו סיפקו אותם בעלבונות, והם זכו בטיפשים, ועלינו להיכנע, לקפוא ולחכות למתנות הגזירות החדשות הדיכוי וההתמוטטות נשארות הכותרות הבולטות ביותר על מצחם של האבודים והמתנפלים בקפלי החיפוש אחר ה. תַחתִית.
ישנם סוגים של דיכוי, ואולי הסוג הגרוע ביותר של דיכוי הוא שאנו עוזבים לפני שאנו רואים את הזקנים ומשרתי החושך, את אדוני האג'נדות קושרים קשר נגד החלום והמוגזמים, ואלה שאיבדו את החלום וקיבלו חצי. -אמצעים ומיקוח על זכויות וזכויות, עמידה בפני צדקת המוני הכעס.
הו, הלילה הקרוב, עטוף שחור, אולי נארוז את המזוודות ונאסוף את שרידי הזיכרונות של הערים כדי להתכונן למסע היציאה לכיוון מערב או דרום הפכה לאחת המטרות של אלה שרוכבים על הים כדי לברוח מהמציאות של המציאות הנוכחית רומא נותרה כיוון הכיוון החדש, וגרנדה המפוארת, הדוברת אולי בלי ערבית, היא אחת הערים שעשויות לקבל את. מכחישים וערבים מבזים את עצמם עכשיו..
הו לילה, ג'בוס הפך להיות דובר עברית, והעסקה בסמטאותיה מסתיימת, לאחר שהאלפבית הערבי הסגיר אותה, בדיוק כמו גרנדה שהפכה ללא דוברת דאד.
ולרחמים יש דלת המעניקה רחמים למי שחוצה אותה, פותחת, מברך ומגבירה בערבית, מדברת ופותחת לתוכן, עדה ומבטאת את המאמינים בהכרחיות הניצחון, ומודיעה על האמירה החוזרת, ו הדובר משוטט בסמטאות ובסמטאות בצל קריאת האבן לעזרה בפני בני האדם הו, לילה חשוך, צלול, גם אם לרגע, והשאיר ביניהם מרחק ורווח.
לרחמים יש כותרות, והכותרת כאן אומרת בדיוק מה שהיא אומרת כאן: שבירת הפחד ומחסום האימה וההפחדה, והמקל המלווה את הגזר הפך לסיפור קטום שאינו שר ומשמין מרעב, וה העין החלה להכות במרצע, והיד התעמתה עם הסכין חדת הלהב החותכת את הווריד, והמרד הפך לתואר הבולט ביותר באולמות העתיקים, לאחר שגועל הפך לחלק מיומן המצור וה שעות של המתנה בשערי הענק הנעולים, שמאחוריהם מסתתרת הרבה אהבה רוחנית ושורשית למקום ההחלטה הייתה ועודנה להפיל את האסור והטאבו, לחצות את הקווים האדומים והשחורים כביכול, ולא. לדבוק בקווים המצוירים והמפותלים כתוצאה מחצאי מידות ואובדן החלום, על ידי קומץ מתוך רוע העסקים ועשיית עסקאות על חשבון הכאב והאהבה והישיבה בפאתי האיתנים. הַר.
והיה כאשר נפלו ערי הכיבוש הראשונות, ואיליה עדיין עומדת, מתנגדת במעט שמן מנורה, ואנשיה נרדפו וגורשו ואסרו מלקרב אל בית ה', והיה כאשר נפלה גם גרנדה. הערבים והלא-ערבים עזבו, ומי שהאמין בערבי האמין כשליח ונביא, ואשר התאחד לזכרו של אלוהים בגבעות ההן, לכניעה הייתה משמעות נוספת, ופנים אחרים במפרקי ההיסטוריה, גרדומים הוקמו בכיכרות היפות ביותר של העיר, ונסיך התבוסה רכב על סוסו ופנה, בוכה והתלונן על אובדן המלך וגן העדן האבוד. הוא עמד שם על גבעה לא הרחק משם והשקיף על התכשיט של העולם והמטרופולין של הציוויליזציה בתקופה היפה ההיא אבו עבדאללה אל-סגיר, המלך האחרון של גרנדה, עמד עם דמעות זולגות מעיניו, בוכה על ממלכתו שאיבד במו ידיו, לאחר שסיים הסכם. לאחר הסכם לשמור על כסאו זקוף, עד שהסכמים שלו אילצו אותו למסור את מפתחות העיר לבעלי בריתו שהיו אמורים להיות איתו בברית אסטרטגית, ומאז ההתמוטטות... לא הייתה לו תחתית, אז ההתמוטטות הייתה רועשת, גרנדה נפלה, ומלך המלכים הקטנים יצא מושפל וצעקתי על פניו הישנות, ואמרתי (בכי כמו נשים על רכוש אבוד שלא הגנת כמו גברים)...
והנה אנו עוזבים את היגיון המהפכה, ואת היגיון ההתנגדות והכניעה שוב בצעד ראשון למסירת המפתחות לערים העתיקות שלנו ולעזוב את הסמטאות, לעמוד על חורבות ההיסטוריה בניסיון לזכור את תקופה יפה, ולכתוב כמה אלגיות של עצב לאור המציאות המרה והפחד מהעתיד החולה..
זו נפילה, קריסה ואובדן עקב חוסר חזון, ואם גרנדה הייתה נופלת עקב קריסה זו, אז המציאות המרה הייתה ותהיה והמחירים בכבישים משולמים, וביצוע הזמנות חדשות הוא אחד. של מנהגי השבטים החדשים, ואלו המאמינים ברגע הישועה נאחזים בקו ההצלה, גם אם זו אשליה.
ערים נופלות בגלל הערכות שעלולות להיות שגויות מהאחראים, והמשמעות נופלת כשאנחנו עוזבים את עמדותינו ומתחבאים מאחורי המיראז', ואנו מאמינים שאנחנו איתנים ואפשר להמריא בעולמות ההישג, וההישגיות. מקורו במנהגי האימאמים של הרגע והמציאות, ואנחנו עדיין שרים על אנדלוסיה היפה, ועל משמעות הציוויליזציה והארמונות שנבנו על גבעות הערים האבודות, עם משטח דיבור המספר את הסיפור מ ההתחלה.
זוהי המשמעות של הנפילה כאשר אנו זוכרים את ההיסטוריה בנוכחות המציאות המרה, והמשוואה היא שכופה את עצמה מלכתחילה ועובדים עליהם ומאבדים את החוקים השולטים בהיגיון של הדברים הטבע אינו מקבל את הריקנות במוחלט ואת ההישרדות של החזקים ביותר, והכוח כאן הוא דבקות האמת ועמידה איתנה מול הדרקון כניעה ומקבלת כניעה, ללא קשר להיגיון הכוח ועריצותו, והישרדות החזקים ביותר במובן של כוח ההיגיון ותזה של אמת ואי-פשרה, וכלי הסליחה הם אחד מחומרי הצחוק של ההיגיון של כוחו של האחר בניסיונו להפר את האמת ולהטיל ספק בהקשר ההיסטורי, וערבוב העובדות הפך לאדון המצב והצבעים התערבו במקומות מסוימים, כבר לא ברור ממה נובע השחור הלבן והאפור שולט בסצנה הנופלים של הערים כתוצאה מהקונפליקטים הללו שהפכו לאבסורדים בכבשן כריתת בריתות עם אויב העיר, במטרה להישאר במאורה בישיבה ללא קשר לאופי הישיבה. תפקיד שיועד ליושב.
ולגרנדה יש את מקור הסיפור אבו עבדאללה אל-סגיר רכב על סוסו עם גבו לארמון אלהמברה ביום קר ענן של עצב הופיע על פניו של אבו עבדאללה, ודממה ארוכה נפלה על השיירה הצעירה. הצער העז שעטף את לבבות השיירה הזו. אבו עבדאללה, ואחריו אמו וכמה מבני משפחתו ומחבריו, צעדו בדרך הארוכה והמפותלת שעברה בין הנקיקים וההרים של גרנדה, בדרך לגלותו, כדי לעזוב את גרנדה לנצח.
השמש שקעה והחלה לשקף את קרני הזהב שלה על קירות ארמון אלהמברה, מצפה את אבניו בצבע אדום חיוור, נותן לו קסם ומשיכה. אבו עבדאללה עצר לזמן מה על גבעה קטנה המשקיפה על עמק גרנדה, העמוסה בבתיה הלבנים, כדי להעיף מבט אחרון בפרידה בעיר העגומה שלו עם ארמונו המפורסם באמצע זכרונות נעוריו והימים היפים שבילה במסדרונות ובמסדרונות של הארמון הזה ובגניו רחבי הידיים מיהרו במוחו של אבו עבדאללה שההפסקה הזו תהיה האחרונה ושהמבט הזה יהיה הסופי, כיוון שאין תקווה לראות שוב את עירו האהובה ייחל שהשהייה זו תהיה ארוכה יותר כדי שיוכל למלא את עיניו באותן סצינות קסומות המעלות בו זיכרונות מנעוריו, אך העצב המציף את לבו תפס במהירות את עיניו, ובעודן זולגות דמעות לוהטות. , הוא השתדל להסתיר אותם ממבטה החד של אמו, שהאיצה בו בלשונת האשוחית שלה: "תבכה כמו נשים על רכוש אבוד שלא שמרת כמו גברים האם אפשר לנו לבכות על המציאות הנוכחית שלנו ברגע של גילוי האמת כשאנחנו עוזבים את במות הנאום שלנו?" ועשינו, וכשגילינו את ההתמוטטות שלנו ברגע שבין האמת לתעתוע, שרמאללה ויריחו יהיו ראשונות, זה הדבר החדש ב תהליך הוכחת התנהגות והתנהגות טובה, ויתכן שהמסמך כלל את שאר ערי האדמה החומה באותה תקופה, והראשונים שהתווה את נתיבי המציאות החדשה עם מערכת החוקים הכופה את עצמה. של מנקודת מבט של כוח, העדיפות כאן היא לערים שהן רגועות יותר ומחויבות יותר לבריתות והבריתות שנחתמו עם הדרקון פלשו והמפתחות שלהם נמסרים לאנשים שאינם בני עמם, ודרכם נחצה על ידי הצבא הזר זעק לניצחון, אז הייתה שקט ושתיקה וסיום מסמך המסירה את תימן לאנשים אחרים מלבדה. אנשים חלק מהמשוואה לשרטוט המפה הקיומית של האזור, ודמשק, לטקיה וטרטוס התאסלמו ונכנעו לחיילי סיביר המגיעים לחופי הים התיכון, כך שהחום הוא חלק מהמותרות של ההיסטוריה. וההווה, אלא מבסס את משוואת העתיד הקרוב, והמנהיג חייב להישאר קו אדום מתמשך, נשען על ספת השלטון ומוציא פקודות ופקודות, ללא קשר לשחיטה מעורק לווריד עבור עניי השכונות. ולמי שמחפש חופש וצדק חברתי, ובית האלוהים הפך אסור למונותאיסטים על ידי קריאת הפתיחה של התנ"ך הקדוש.
האם זה הרגע שבו אבו עבדאללה אל-סגיר עמד, בוכה ומתלונן, על גבעה ליד הארמון, נפרד ממנו במבט האחרון שלו? או שזה רגע לפני הקריסה הגדולה ותהליך הפירוק וההרכבה מחדש? או שמא זו המציאות של שאילת שאלות קשות שאולי אי אפשר לענות עליהן?
לגרנדה סודות רבים של בגידתה, מאבק נסיכיה וסיום ברית הכניעה שלה, ומאבקם של נסיכי השבט הוא עדיין מציאות עכשווית על פי המנהגים והמסורות של מסדרונות שליטינו, אך הם אינם. בוכים ברגע שהם עוזבים, והם לא עוזבים בכלל, אלא הם נשארים במאורה בניסיון לזרז את אירועי התבוסה.
וצריך לדעת שמי שירש את הבית, את הדירה והאדמה הם החזקים, וההיסטוריה לא נעצרת זמן רב כשהשמות ישתנו. היא תמחק מזיכרונה את שמותיך ואת משמעויות הקיום שלך אם תמשיך בכך סגור את מעגל ההרג במעגלים בלי להילחם ולכתוב עמדות שדרכן כדור הארץ יזהה אותך תהיה מהמקום בו אתה נמצא כעת, צא מגלימותיהם של הנסיכים שלך, ותשתלט על סצינות היום שלך, אל תשתחווה לרוח ואל תזייף הוא מר למד את ילדיך לרכוב על הבלתי אפשרי, ואלוהים ידאג ליתומים, לעניים ולעוברי אורח, אם הם נמנים עם אלה שיש להם אמונה עם הבלתי נמנעת של אנושיותם ויכולתם להיות אנושיים , יש להם את היכולת לערער על חוקי העוול, את המדכא והמדוכא.