האם יש חזון פלסטיני ליום שאחרי המלחמה?

מאז תחילת מלחמת ההשמדה בעזה, לא עובר יום מבלי שקראנו מאמרים, דוחות ומחקרים של מרכזי לימוד, מכל הגוונים, לגבי התרחישים הצפויים למה שזכה לכינוי "היום שאחרי". המלחמה, שבה מתקדמים האפשרויות ואחרות יורדות, רובן מסכימות על בלבול העמדה הישראלית עד עכשיו, אי אפשר לגבש חזון ברור מה יקרה לאחר תום המלחמה: האם עזה תיכבש. שלטון צבאי שנכפה עליו, או האם ישמור הכיבוש מוקדים בתוכו ובציר צלאח א-דין, ויסתפק בחלוקתו לאזורים וריבועים, החל מהם ומחגורת החיץ שבין הרצועה ליישובי הארץ. את המעטפת של פעולות צבאיות נגד מוקדי התנגדות, תשתיות וקבוצות, שחוגי המודיעין האמריקאי מעריכים שייקח כמה שנים, או שהוא יבנה מחדש את יישוביו שפירק ופינו ב-2005, ויקים ממשל הכולל את משתפי הפעולה שלו. קשור למינהל אזרחי-צבאי שהוא מפקח, מנחה ושולט במושכות שלו, במודל דומה לאגודות הכפרים שניסה להקים בגדה המערבית באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, או האם יחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, לאחר חידוש ומבנה מחדש, ושרטטה את מאפייניה, כך שתתאים להסכמי ביטחון חדשים? האם יצור מצור על עזה ויבודד אותה מסביבתה הערבית, ודווקא ממצרים, ויפתח נתיב להגירה של אנשיה דרך רציף הים, או שמא ייסוג ממנה בהדרגה וייכנע למגמות האמריקאיות המנסות להציל את ישראל מפני עצמה והבלבול של מנהיגיה, וחוסר היכולת של ממשלתה אפילו להיפגש כדי להסכים על מדיניות שלאחר המלחמה ולהגדיר יעדים ניתנים להשגה?

בימים הראשונים לחיסול הודיע שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, לרשות הפלסטינית שעליה להמתין שלושה שבועות לסיום המלחמה ולחיסול ההתנגדות, ואז היא תחזור לעזה, אם כן. מסוגלת לשלוט בעניינים בגדה המערבית, והיא עשתה זאת ועודנה, במשך יותר משבעה חודשים והמלחמה עדיין לא הסתיימה. ממשלת ישראל התנגדה לתפיסה האמריקנית של בקשת עזרה מהרשות הפלסטינית והחזרתה לרצועת עזה, שכן המדיניות הישראלית תמיד דחפה לשמר את הפילוג הפלסטיני ולא לאפשר את אחדות עזה והגדה המערבית, ולשם כך. הוא עקב אחר מדיניות שונה עם שני הצדדים של החטיבה.

ארצות הברית התנערה מהבטחותיה והעלתה את הנחת היסוד של הצורך של הרשות הפלסטינית ברפורמה ובהתחדשות, ואת ההכרח בארגון מחדש של שירותי הביטחון הפלסטינים כדי שיוכלו לבצע את משימותיהם החדשות בעזה ובגדה המערבית זה ידרוש שלוש שנים לפני שהיא יורשה לחזור למשא ומתן שמטרתו להגיע לפתרון שתי המדינות לכאורה שבו השתמשה ארצות הברית הטילה וטו על מועצת הביטחון כדי למנוע העברת החלטה הקוראת להכרה במדינה פלסטינית. בטענה שהזמן הנכון עדיין לא הגיע.

התרחיש המובהק ביותר עד כה הוא התרחיש האמריקני, שדבק ביעדי המלחמה הישראלית של חיסול ההתנגדות, תוך קריאה לשינוי השיטות הנהוגות, ולכוחות ערביים ובינלאומיים - בתמיכה לוגיסטית אמריקאית - לקחת על עצמם את המשימה של שמירת הסדר. בעזה, והיערכות לחזרת כוחות הביטחון הפלסטינים לשם, עם יתרונות מיוחדים לצבא ישראל במונחים של חופש תנועה, פיקוח וביצוע פעולות מוגבלות, וקישור הסדרים אלו לתוכניות שמטרתן הקמת ברית אזורית. , שהישות הציונית תהיה חלק ממנה, המתמודדת עם המשטר האיראני, עם נורמליזציה ערבית-ישראלית רחבה, בתמורה למה שהיא מכנה פתרון שתי המדינות. נזכיר שהאדם הראשון שהעלה את הרעיון של שליחת כוח ערבי לעזה (מדינות ערב סירבו לעשות זאת עד כה) היה מכון וושינגטון, המבטא במאמר את מדיניות השדולה הציונית. נכתב על ידי דניס רוס ורוברט מקלובסקי, שלושה שבועות לאחר תחילת מלחמת ההשמדה, והציע להקים כוחות מירדן, מצרים ומרוקו שיש להם הסכמי שלום עם ישראל.

תרחישים אלו עסקו במציאות באופן מסורתי, והתעלמו מהאיתנות האגדית של ההתנגדות, מהשלכות המלחמה, התרחבותה באזור, השפעתה על הרחוב הערבי, מהתנועה באמריקה ובאירופה, שהחלה לחזות ב שינוי בעמדות של חלק ממדינותיה, הרעידות הצפויות בחברה הישראלית וחולשתה וירידתה של מעמדה של הרשות הפלסטינית. היא עסקה בכך, כפי שקרה לאחר כל מלחמות ערב-ישראל, או אפילו לאחר הפלישות הרצופות לרצועת עזה, שבהן הוצאו החלטות הפסקת האש והוסכמו על ידי הצדדים השונים, ונעשו הסדרים להבטיח את המשך דרכה לאורך זמן. תקופה אפשרית. ציפיות אלו התרשלו לראות את הצד הפלסטיני בה, שהציג יותר מ-150,000 קדושים, פצועים, אסירים ונעדרים, ואת עזה, שנהרסה ואינה ראויה למגורים, אשר כופה חזונות שונים של המלחמה הזו מזו שלה. קודמות, שכן המלחמה, למרות אכזריותה, הביאה לדורות הצעירים את המודעות לנושא הפלסטיני שנמשך כבר לפני יותר מ-100 שנה, ואי אפשר עוד לשתוק ולשתוק לגבי המשך דרכה. כיום הפלסטינים עומדים בין האפשרויות לחסל את מטרתם או להחיות אותה, ואין ביניהם דרך ביניים, מה שאולי אומר שאין יום הבא למלחמה זו במובן המקובל, אלא המשך ההתנגדות והעימות. ונקיטת צעדים רצופים עד להשגת צדק וחירות לעם הפלסטיני. אין זה רצון סובייקטיבי באותה מידה שהוא ביטוי לנסיבות אובייקטיביות שבהן נצפים משתנים מרכזיים וצורות מאבק מרובות, המובילים לבידוד הישות הציונית ולתבוסת הכיבוש.

אנו עדים לתחילתם של שינויים אלו במצבה של הרשות הפלסטינית, שאינה יכולה עוד לעמוד במקום ולהישאר בעמדה בין שתי העמדות, משתפת פעולה ונכנעת לדרישות הכיבוש ולדרישות הקוורטט, מתוך הכרה ב- האויב ושמירה על ביטחונו, ובמקביל אימוץ פרויקט לאומי שכל פרטיו נמסו. על רשות זו לבחור לחזור לאנשיה ולהפוך לרשות שירותים המשמרת את הישגי העם הפלסטיני, ולהחזיר את סמכות השיפוט המדינית לאש"ף, לאחר בנייתו מחדש, כך שתהפוך לאסמכתא הבלעדית להנהגה פלסטינית מאוחדת, או לה. חייב להיות מובל מאחורי האויב ולהיות כפוף לממשל האזרחי-צבאי שלו ושומר על ביטחון יישוביו. היא תגלה במהרה שמשימותיה הן זמניות, ומחכות שהאויב ישלים את תוכניות ההתיישבות שלו ויהפוך את הגדה לקנטונים נפרדים. ורק התמודדות עם הנרטיב ותוכניותיו של האויב יגן עליו על עמנו בפלסטין שנכבש ב-1948 לא יהיה מוגן על ידי הזדהות של חלק עם מדיניות הישראליזציה, אלא על ידי איתנות ודבקות באחדות הארץ, העם והעם. סיבה, ועימות נחרץ של אפרטהייד ואפליה גזעית, שכן הקרב הוא זהה, גם אם צורותיו ושיטותיו שונות. הרשות תגלה גם את האשליה של הבטחות אמריקאיות לפתרון שתי המדינות, ואת מטרתה לקנות זמן להשלמת הפרויקט הציוני ולעבור את הנורמליזציה הערבית. מה שתקף לרשות הפלסטינית חל במידה רבה על תנועת הפת"ח שתהיה עדה לסימנים שבהם אנשיה ישובו לרעיון שנגנב, ולהיסטוריה המפוארת שלה שמנהיגים חולפים ניסו למחוק, המבשרת על התגבשות מחדש של הרשות הפלסטינית. זרם לאומי דמוקרטי המגן על ההתנגדות, מפתח צורותיה ומחזק את תנועתה בארץ ישראל ומחוצה לה.

בשלב הבא, העמדה הפלסטינית חייבת להתרחק מהצעת פתרונות לסוגיה הפלסטינית היא לא עוסקת בפתרון שתי המדינות בתוך המעגל שבו היא מסתובבת מאז הסכמי אוסלו ומה שנדרש אחריו להביס את הכיבוש מהאזורים שכבש במלחמת 1967, והמשא ומתן לא מתנהל כפי שהיה קודם על עקרון הנסיגה, אלא רק על מנגנוניו, והוא גם לא עוסק בפתרון של מדינה אחת כפי שהיה. ככל שהיא עוסקת במדינה נקייה מציונות, שיטת האפרטהייד ואפליה גזעית. מה שחשוב לעם הפלסטיני הוא הצטברות המאבק כדי שיוכל לשנות את מאזן הכוחות, להשיג צדק ולהשיג חירות, וזו תמצית הפרויקט הלאומי שלהם.

יותר מ-211 ימים לאחר תחילת המלחמה, האויב לא הצליח לחסל את ההתנגדות בעזה, וגם לא את קבוצותיו בגדה, ולא יוכל לעשות זאת בעתיד אולי החזון הפלסטיני חורג הנושא של מי מנהל את עזה, שתנוהל רק על ידי אנשיה, ומתמצה בהמשכה של ההתנגדות על כל צורותיה השונות, הגנה והסלמה שלהם בכל פלסטין, ארגון פלסטינים בחו"ל בעצמם, שמירה על דבקותם. זכות השיבה, ועבודה עם אחיהם לבנייה מחדש של הארגון לשחרור פלסטין ולהשבת תפקידו הדמוקרטי הלאומי, תוך השתתפות מגזרי העם הפלסטיני, פלגיו וכוחותיו החיים, ובהתחשב בשלב הנוכחי כשלב של שחרור לאומי מהכיבוש והציונות ולהיאבק עם כל הכוחות הידידותיים לבודד את ישראל, להתייחס אליה כאל משטר אפרטהייד ומפלה גזעית, ולרדוף את מנהיגיה בפורומים בינלאומיים. סיכויי המאבק מול העם הפלסטיני גדולים מכפי שניתן לספור, והם מתרחבים לפניהם תוך צמצום לאויב, שלמרות שהוא נראה מאוחד לאור מלחמת ההשמדה, ייחנק במהירות במחלוקותיו הפנימיות. מה שאנחנו צריכים היום הוא עמדה מאוחדת, הנהגה אחת שדבקה בנרטיב ההיסטורי של עמנו, ומעורבות של כל עמנו, באשר הם, בקרב הגורלי הזה, הנתמכת על ידי האומה הערבית שלהם והעם החופשי של העולם. .

(מתוך אל-ערבי אל-ג'דיד)
-------------
הפלסטינים עומדים בין האפשרויות לחסל את מטרתם או להחיות אותה, ואין ביניהם דרך ביניים, מה שאולי אומר שאין יום הבא למלחמה הזו במובן המקובל.