המתקפה הישראלית על רפיח נידונה לכישלון

כבר יותר משלושה חודשים שהכיבוש הישראלי מאיים לפלוש לרפיח תוך מתן רגל אחת קדימה ועיכוב בשנייה, לא בגלל שהוא לא רוצה לפלוש אלא דווקא בגלל ההיסוס הרב, הבלבול בחישוביו והממשי. פחד מכישלון, בנוסף ללחץ של ארצות הברית ושאר בעלות בריתה, המזהיר אותה מפני השלכות גדולות ו... יבול מר.

למה להתעקש לתקוף?

כעת, כשהמלחמה בעזה נכנסה ל"זמנה האבוד", לאחר שמיצתה את ההצדקות וההיתכנות שלה, ולא הצליחה להשיג את מטרותיה, בריסוק חמאס, בשחרור עצורים ישראלים ובמתן ביטחון, רעיון הפלישה לרפיח. מוצג כמתכון להשגת יעדים וליציאה מהמבוי הסתום, ומנסה לקנות עוד זמן לשכנע את החברה הישראלית בהיתכנות של המשך המלחמה. זה גם נותן לנתניהו הזדמנות לזנק קדימה ולהאריך את כהונתו. התחמקות מהזכויות הממתינות לו ולמפלגתו תיפול בבחירות הקרובות, ומאפשרות מאסרו ולסיום הקריירה הפוליטית שלו.

עבור נתניהו, הקואליציה שלו, ומגזר רחב בחברה הישראלית, הפסקת המלחמה לפני ניסיון הפלישה לרפיח ולפני השגת יעדי המינימום (לפחות שחרור עצירים ואבטחת רצועת עזה) תהיה אסון ישראלי גדול. המשמעות היא שהחמאס יצא מנצח, ושהפרויקט הציוני איבד את המפלט הבטוח שלו בפלסטין, איבד את יכולת ההרתעה שלו ואיבד את התדמית הדומיננטית והרודנית שלו באזור. המשמעות היא גם יותר פופולריות פלסטינית, ערבית, איסלמית ובינלאומית להתכנס סביב ההתנגדות וסביב הנושא הפלסטיני. לכן, ההתקפה על רפיח היא עדיין האופציה הקרובה ביותר לכיבוש הישראלי.

שמונה סיבות לכישלון:

מצד שני, הכיבוש הישראלי מבין שסיכויי הכישלון גבוהים מאוד. מצד אחד, מסעות הפלישה וההרס האכזריים בצפון רצועת עזה ובמרכזה הוכחו כלא יעילים. לאחר יותר מ-200 ימי מלחמה, ההתנגדות איבדה רק חלק מוגבל מיכולותיה, והיא עדיין חזקה, יעילה ומסוגלת להסב אבדות יומיומיות גדולות לכוחות הכיבוש להחזיר את השליטה על הקרקע, מיד לאחר כל נסיגה ישראלית, וההתנגדות עדיין מנהלת... חייהם של אנשים, והם לא מסתפקים בחלופה לה.

מנגד, רשת המנהרות עדיין שומרת על יעילותה בכל רחבי רצועת עזה, לרבות באזור רפיח, וכאשר כוחות הכיבוש יתקפו את רפיח, הם לא ימצאו צבא סדיר הנלחם בהם בשיטות מסורתיות, אלא יתמודדו עם התנגדות אלימה. בעל דינמיקה קינטית גבוהה, לא נתון למצור או למיגור, וההתנגדות תוכל להשתמש במנהרות בצורה יעילה ולעבור לאזור המרכז והצפון, והיא תוכל להעביר אסירים ממקום למקום, כמו זה עשה בעבר. לכן, התקוות לחיסול חמאס וההתנגדות הופכות לסוג של חוסר תוחלת, בזבוז זמן וסתם עיכוב בהכרזה על כישלון.

מצד שלישי, צבא ישראל סובל ממצב של תשישות והתשה, לאחר יותר מ-200 ימי מלחמה, וסובל מאובדות חומריות ואנושיות חסרות תקדים, מה שאילץ את הממשלה לשקול מחדש את חוק גיוס החובה כדי להכיל יותר מתגייסים היא גם סובלת מתחושות של תסכול ומורל נמוך ה"רצון להילחם" ירד, עם ההבנה שהולכת וגוברת שהמערכה הקרובה נגד רפיח לא תהיה טובה יותר מהקודמת, ושכל "הישג" צפוי. מעבר להרג של עוד ילדים ונשים ולהרוס עוד בתי ספר ובתי חולים, ושהם לא יצוצו עם שום דבר מלבד חרפה וחרפה.

מצד רביעי, התוקפנות הישראלית מתמודדת עם דילמת הצטברות של כמיליון ו-400 אלף פלסטינים באזור רפיח, והקושי הקיצוני לבצע כל משימה צבאית אפקטיבית במצב כזה של צפיפות אנושית, שעלולה להוביל לכך. מספר רב של אנוסים ואזרחים פצועים, עם חוסר שביעות רצון עולמית מישראל ובידודה הגובר.

לאור זאת נציין, מצד חמישי, את התנגדותן של בעלות הברית המערביות של הכיבוש הישראלי לפלישה לרפיח, לרבות ארה"ב, שכן הם רואים שהנזק של מבצע זה גדול מהתועלת שלו, וכי הוא אין תועלת אמיתית, עם סיכויי ההצלחה הקלושים שלו. אפילו ארה"ב ניסתה לתמוך במתקפה על רפיח במסגרת קריטריונים מסוימים, אולם נתניהו וממשלתו מאמינים שהשליטה האמריקאית תחליש את אפשרות הצלחת המתקפה שלהם, ולכן הם דורשים כיסוי אמריקאי מלא.

מצד שישי, העמדה המצרית עדיין נגד הפלישה לרפיח, ומסרבת לפתוח את הדלתות לעקירת תושבי עזה לסיני. הצד הישראלי עדיין מנסה להגיע לנוסחה שממשלת מצרים תסכים לה או תשתוק לגביה, שעדיין לא הושגה, לפי הנתונים הקיימים.

מצד שביעי, למרות האכזריות של התוקפנות הישראלית, היא אינה מסוגלת עוד להפעיל את אותה מידה של אכזריות שבה נהגה בתחילת המלחמה, לאחר שהזרקור הושפך על פשעיה, לאחר מצב העוינות והאיבה. בידוד שהביא על עצמו, ולאחר כניסתו לבית הדין הבינלאומי לצדק, בנוסף לכך הוכח לו שלמעשי הטבח האכזריים הייתה השפעה הפוכה, שכן הם הגבירו את התמיכה העממית סביב ההתנגדות.

למרות שהכיבוש הישראלי זקוק לגורם ה"זמן" כדי לבצע את התקפתו ולסיקור מלא של כל רצועת עזה בתוקפנותו, גורם הזמן, מהיבט שמיני, לא בהכרח משחק לטובתו. הסביבה הפנימית הישראלית מותשת עקב משך המלחמה, ההפסדים הכלכליים הגדולים, השיבוש התיירותי ואובדן הביטחון היא לא רואה יותר ויותר אופק חיובי להמשך המלחמה, וסיכויי הכיבוש הישראלי. חידוש הנורמליזציה עם הסביבה הערבית הולך ופוחת, בעוד התדמית שלה בסביבה הולכת ומחמירה ואכזרית יותר, ולכן גורמי הלחץ לסיים את המלחמה, פנימית וחיצונית, גוברים. זה הופך את הפלישה לרפיח לתהליך רדוף בחששות לשקוע עמוק יותר לתוך הביצה, לקצור יותר הפסדים והשלכות שליליות, ולשלם מחירים גבוהים יותר עם תוצאה נמוכה יותר.

לסיכום, ההתקפה הישראלית על רפיח, גם אם היא נראית כדרך ישראלית מאולצת, נידונה לכישלון ולסיום רע.