הדרך היחידה של ישראל להביס את חמאס באמת

מאת עמי אילון

המלחמה שישראל פתחה בחמאס לאחר ההתקפות הנוראיות של הקבוצה ב-7 באוקטובר היא משימה צודקת. לוחמי חמאס טבחו במאות חפים מפשע, הרגו ילדים וקשישים בכוונה, ואנסו והטילו מום בנשים. הם חטפו מאות אזרחים - כולל נשים, תינוקות ומתומנים - והחזיקו אותם בשבי בתנאים עגומים, נתונים להתעללות ורעב. מעשיהם סתרו כל חוש חוק ועקרונות הומניטריים. השוחטים, שעדיין ניתזו בדם, התפארו בשמחה על זוועותיהם ששודרו בסרטונים מחרידים וצוטטו בכתבות חדשותיות. בתגובה, ישראל ניהלה מלחמה צודקת של הגנה עצמית.

אבל הישראלים הם לא היחידים שסובלים. עשרות אלפי בני אדם נהרגו בעזה, רבים מהם אזרחים, כולל אלפי נשים וילדים. המלחמה אכזרית במיוחד משום שהלחימה מתנהלת במרכזי אוכלוסייה צפופים ומשום שהאויב הפך בתי ספר, מסגדים ובתי חולים - מקומות שבהם אזרחים מחפשים מחסה - למרכזי פיקוד צבאיים, למוקדי תקשורת ולמפעלי נשק ומטמונים. חמאס, השולט בעזה, הפך את האנשים שעליהם הוא מחויב להגן למגנים אנושיים. בעוד שמנהיגי ולוחמי חמאס מסתתרים במאות הקילומטרים של מנהרות תת-קרקעיות של עזה, אזרחים חסרי הגנה בקו האש.

מובן שהפלסטינים רואים את הסכסוך אחרת מאשר הישראלים. רובם סובלים או עשויים אפילו לתמוך בחמאס כי בעיניהם הוא מנהל מלחמת שחרור נגד הכיבוש הישראלי, גם אם הם דוחים את האג'נדה האיסלאמיסטית הרדיקלית של הקבוצה או מכירים בקלקול המובנה של הקרבת האזרחים שלו. חמאס, למרות שיטותיו, זוכה לתמיכה לא רק בקרב הפלסטינים אלא גם במדינות בעלות רוב ערבי ומדינות בעלות רוב מוסלמי מחוץ למזרח התיכון.

גם שאר העולם צופה. ככל שחולף הזמן ומספר ההרוגים הפלסטינים ממשיך לעלות, הזוועות של חמאס ב-7 באוקטובר הולכות ומתפוגגות מהתודעה הציבורית, וישראל החלישה את התביעה שלה כדי להחזיק את הרמה המוסרית. השביתה האחרונה שהרגה בטעות שבעה עובדים מארגון הסיוע World Central Kitchen שניסו לספק מזון לאוכלוסיית עזה, הפחיתה עוד יותר את מעמדה הבינלאומי של ישראל. הנרטיב העולמי השתנה באופן סופי לטובת אויבי ישראל.

ישראל צריכה לזכות בחזרה בנרטיב אם היא רוצה לנצח במלחמה הרחבה יותר. הסבר משכנע אינו עניין של בחירת מילים שונות — זה מחייב את ישראל לשנות את גישתה. מנהיגי המדינה לא הצליחו לשרטט יעדים פוליטיים למלחמה, ובשלב זה, המשך הלחימה לא יקרב את העמים הישראלים והפלסטינים לשלום ארוך טווח. ישראל חייבת כעת להשיק מסלול דיפלומטי המחייה את המטרה הסופית של פתרון שתי המדינות, והיא זקוקה להנהגה חדשה לשם כך. רק על ידי הוכחת מחויבותה להסדר במשא ומתן תוכל ישראל לתבוע בחזרה את התמיכה לה היא זקוקה משותפות באירופה, במזרח התיכון ובארצות הברית, שנחתמה על ידי ששת החודשים האחרונים של המלחמה בעזה.

מציאת נרטיב מנצח

תפיסות בינלאומיות לגבי המלחמה של ישראל בחמאס חשובות במיוחד בעידן שבו המידע מועבר ישירות משדה הקרב לצרכני המדיה המקוונת, בזמן אמת וללא סינון. בניגוד לשטחי קרב בסכסוכים קודמים, אזור הלחימה כיום נמדד לא לפי טווח הנשק אלא לפי טווח ההגעה של אות אינטרנט. עבור צופים רבים בבית, המלחמה הפכה למיני סדרת טלוויזיה. אנשים ברחבי העולם מגיעים למסקנות לגבי הצדק של מבצע צבאי מסוים לא על בסיס דיון משפטי אלא דרך הפריזמה של צריכת התקשורת המסוימת שלהם. הציבור מחליט מי צודק ומי לא ואיזה צד טוב ואיזה רע, והוא מפעיל לחץ על ממשלתו לעצב מדיניות בהתאם. ההשפעה המצטברת של הדעה העולמית היא קריטית לסיכויי הניצחון של ישראל. אם שותפותיה של ישראל ימנעו ממנה תמיכה צבאית, כלכלית או דיפלומטית ברגע מכריע, היא עלולה להפסיד במלחמה למרות הצלחות בשדה הקרב.

לישראל הייתה דעה עולמית בצדה בעבר. התמיכה הבינלאומית בישראל הייתה חזקה במהלך שנות ה-90 לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, שנועדו להוביל למדינה פלסטינית — למרות שישראל ניהלה במקביל מאבק בלתי מתפשר נגד הטרור הפלסטיני. עם זאת, הקהילה הבינלאומית ראתה מאבק זה לגיטימי, משום שישראל עוסקת באמת במסלול דיפלומטי מקביל שמטרתו להביא לשלום עבור שני העמים. כיהנתי כמנהל השב"כ, שירות ביטחון הפנים של ישראל, בתקופה זו. שיתוף הפעולה שלנו עם ארגוני הביטחון הפלסטיניים הוביל לירידה דרמטית בטרור חמאס, אך גם שותפי הפלסטינים הבהירו כי המשך שיתוף הפעולה ביניהם תלוי בהתקדמות מדינית לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

ישראל חייבת להשיק מסלול דיפלומטי המחייה את המטרה של פתרון שתי המדינות.

עם זאת, מה שהעולם רואה כעת היא ישראל שממשלתה מכחישה את קיומו של עם פלסטיני ושואפת להקים "ישראל השלמה" על ידי בניית התנחלויות נוספות בגדה המערבית - ואולי גם בעזה - ומעבר לסיפוח חלקים. או את כל השטחים הפלסטיניים. במבט מבעד לעדשה זו, המלחמה של ישראל בעזה נראית פחות כמו מלחמה צודקת המתנהלת מתוך הגנה עצמית ויותר כמו מעשה של תוקפנות התפשטותית.

אף אחד לא צריך להיות תמים לגבי חמאס. זה ארגון רצחני שאסור לתת לו להישאר אחראי על עזה. בכל תפקיד שמילאתי במערכת הביטחון הישראלית התייחסתי לחמאס כאל קבוצת טרור חסרת רחמים שישראל צריכה להילחם בה. התנגדתי לכל ניסיון לנהל משא ומתן עם חמאס, כי הסברה כזו העצימה את כוחה של הקבוצה והחלישה את כוחה של הרשות הפלסטינית, שהכירה בזכותו של העם הישראלי לקבל מדינה.

ישראל לא יכולה לנצח במלחמה זו רק על ידי פירוק חמאס מנשקו וחיסול מנהיגותו. גם אם ישראל תנצח בשדה הקרב, האידיאולוגיה של חמאס לא תיעלם. הקבוצה תובס באמת רק כאשר היא תאבד את תמיכת העם הפלסטיני. כדי שזה יקרה, צריכה להיות להם סיבה להאמין בתהליך דיפלומטי שיביא להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

מילים לפעולה

בשלב זה, יש רק שני דברים שישראל יכולה לעשות כדי לשנות את הסיפור: לבחור מנהיגים חדשים ולחזור למטרה של פתרון שתי המדינות כחלק מסיום דיפלומטי של המלחמה הזו. כדי להחזיר לעצמה את התמיכה העולמית, ישראל - מדינה שנוסדה לאחר השואה כדי לשמור על הישרדות העם היהודי - חייבת לקבל את החלטות הקהילה הבינלאומית ולפעול ליצירת מציאות של שתי מדינות לשני עמים. המשך הדרך הזה ימחיש שמלחמת ישראל בעזה היא מעשה של הגנה עצמית לגיטימית ותראה לעולם שמטרת המלחמה היא לא העם הפלסטיני אלא חמאס, ארגון טרור ג'יהאדי השואף להשמיד את ישראל ולהרחיק יהודים. של ארץ הקודש.

חיפוש מציאות של שתי מדינות אינו רק אמצעי לזכות בתמיכה בינלאומית. חיוני גם להשיג ניצחון מדיני על חמאס ולהבטיח את ביטחונה של ישראל לטווח ארוך. בראיון בנובמבר 1997 ל-Filastin al-Muslima, ירחון בהוצאת חמאס, נשאל מייסד הקבוצה, שייח' אחמד יאסין, על סיכויי המלחמה נגד ישראל. הוא טען כי הדבר היחיד שימנע את ניצחונו בסופו של דבר של חמאס - המוגדר כהקמת פלסטין רבתי המשתרעת מנהר הירדן ועד הים התיכון, הנשלטת על פי חוקה מבוססת שריעה - יהיה תרחיש שבו ישראל תקבל מדינה פלסטינית. לצד שלו. אם פתרון שתי המדינות יהפוך למציאות, אמר יאסין, החברה הפלסטינית לא תתמוך בדרך המועדפת על חמאס. וללא גיבוי עממי בקרב הפלסטינים, חמאס לא היה קיים כישות מדינית וצבאית.

יאסין צדק. פתרון שתי המדינות לא יהיה תבוסה לישראל אלא ניצחון - ויהיה הדרך היחידה להחליש באמת את חמאס. רדיפת תוצאה זו לא תייצג לא כניעה לטרור ולא כניעה לתכתיבים האמריקאיים. אלא, זו הדרך הטובה ביותר להגשים את החלום הציוני על מדינת ישראל מתמשכת שהיא יהודית ודמוקרטית.

מלחמה בלי סוף

בספרו "מלחמה ואסטרטגיה" משנת 1990, הגנרל הישראלי בדימוס יהושפט הרכבי עשה הבחנה מכרעת בין החשיבה של מנהיגים צבאיים לזו של מדינאים. “בחשיבה צבאית, האויב הוא אוסף של מטרות שצריך לתקוף; בחשיבה הדיפלומטית, האויב הוא ישות אנושית ופוליטית שצריך גם לנצח אותה ולספק אותה", כתב. "בחשיבה צבאית, אנו אדישים לייסוריו של היריב ולכן מבקשים להגביר אותם; בחשיבה דיפלומטית, עלינו להיות מודעים גם לכאב שלו".

במלחמה הזו אין לישראל מדינאים ואין חשיבה דיפלומטית. בתחילת המלחמה החליט הקבינט הישראלי להתעלם "ביום שאחרי" בעזה, משום שעצם הדיון ב"מטרה המדינית" של המבצע יערער את יציבות הקואליציה השלטת. חברי הקבינט כבולים משיקולים פוליטיים משלהם, והם מורידים את המדינה לדרך מסוכנת.

כישלון המנהיגות הזה הותיר את ישראל ללא מושג של ניצחון מעבר להישגים צבאיים. מלחמה הפכה למטרה בפני עצמה, ולא לאמצעי להשגת מציאות פוליטית טובה יותר. ההיסטוריה הישראלית מוכיחה שמלחמות ללא מטרות פוליטיות נמשכות שנים ומסתיימות רק לאחר גרימת טראומה גדולה. לאחר מלחמת יום הכיפורים ב-1973, בה נהרגו כ-2,650 ישראלים, הכירה ממשלת ישראל בכך שאינה יכולה להבטיח ביטחון באמצעים צבאיים בלבד, ושינתה את תורת ההגנה שלה בהתאם. ישראל קיבלה את הפתיחה השלווה של נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1977 והחלה להסיג את כוחותיה מחצי האי סיני ב-1979. הסכם השלום המצרי-ישראלי שנחתם ב-1979 מספק לישראל ביטחון אמיתי במה שהיה היסטורית החזית המסוכנת ביותר שלה. עם זאת, למרות הרקורד המוצלח הזה, נראה שישראל שכחה את הלקח שהסכמים מדיניים מספקים את הדרך הטובה ביותר לביטחון.

מלחמה הפכה למטרה בפני עצמה, ולא לאמצעי להשגת מציאות פוליטית טובה יותר.

היום ישראל שוקעת בחול טובעני בעזה. האסון ב-29 בפברואר, בו נהרגו למעלה מ-100 אזרחים פלסטינים ומאות נוספים נפצעו כשהם כיתרו משאיות של סיוע הומניטרי שנשמרו על ידי חיילים בצבא ההגנה הישראלי, יחד עם הרג שבעת עובדי המטבח המרכזי העולמי והעדר יעדים פוליטיים מוצהרים, מחקו כמעט לחלוטין את הלגיטימיות של מלחמה שרוב העולם ראה בה בלתי נמנעת כאשר ישראל הותקפה באוקטובר. אם ישראל לא תכריז כעת על מטרות פוליטיות ברות השגה ותפעיל ערוץ דיפלומטי להשגתן, המלחמה תצעיד את המדינה אל המצוק.

ישראל חייבת להכיר בכך שטעויות העבר שלה אפשרו את התקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שרוב הפלסטינים רואים בה כעת ניצחון. הטעויות הללו כוללות את מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחיזוק חמאס, שכללה עידוד קטאר לשלוח לקבוצה מיליוני דולרים תוך פגיעה ברשות הפלסטינית, יריבתו של חמאס בגדה המערבית. כדי להפוך את הניצחון של חמאס לתבוסה, ישראל חייבת לנצל את הרגע הזה כדי לצאת למסלול דיפלומטי.

ישראל אינה יכולה עוד להגיע ליעדים משמעותיים באמצעות המשך או התגברות המבצע הצבאי שלה בעזה. לחיצה קדימה בניסיון להרוג את מנהיגי חמאס הנותרים לא תביא לישראל ניצחון מדיני רחב יותר, גם אם המטרה הצרה הזו תושג - היא רק תגביר את כוחו של חמאס ברחוב הפלסטיני.

ניצחון באמצעות דיפלומטיה

הנושא הפלסטיני מובן כעת כבסיס לכל הסכם אזורי אפשרי. וממשל ביידן התעקש שרק הסכם שיוביל למציאות של שתי מדינות יאפשר יצירת גוש מזרח תיכוני מתון שיוכל לשמש משקל נגד לאיראן ושלוחותיה הן בעזה והן ברחבי עיראק, לבנון, סוריה, ותימן.

העדיפות המיידית של ישראל חייבת להיות להביא הביתה את כל בני הערובה שעדיין מוחזקים בעזה. לעשות כן לא יהיה ניצחון צבאי אלא ניצחון למוסר ואחריות קהילתית, החזר החוב למי שממשלת ישראל ומערכת הביטחון כולה נטשו. כמו כל חוב, יש לזה מחיר. המדינה תיאלץ לשחרר מחבלים המוחזקים בבתי הכלא בישראל, כולל אנשים עם דם של אזרחים ישראלים על הידיים. אבל ישראל חייבת להסכים להפסקת אש ככל שיידרש כדי להבטיח את שחרור החטופים.

אז, בטווח הארוך יותר, על ישראל לבחור בין שתי דרכי פעולה. הראשון הוא המשך הכיבוש והסיפוח הזוחל של הגדה המערבית. דרך זו מסמלת מלחמה מתמשכת, בידוד בינלאומי ואובדן האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל. השני הוא לרדוף אחר הסכם דיפלומטי שיוביל להסכם עם העם הפלסטיני במסגרת אזורית. ארה"ב ואירופה יפקחו על הסכם כזה, והוא יכלול נורמליזציה עם סעודיה ושואפת לבנות קואליציה רחבה יותר עם מדינות סוניות מתונות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ.

ישראל חייבת להסכים להפסקת אש ככל שיידרש כדי להבטיח את שחרור החטופים.

ישראל יכולה להיות בטוחה רק אם נבחר באפשרות השנייה ונשתתף בדיונים בינלאומיים של "יום שאחרי". המטרה צריכה להיות הסכם אזורי המבוסס על החלטות העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם 242 ו-338, שקבעו את מסגרת "ארץ לשלום" למשא ומתן ישראלי-פלסטיני, ועל יוזמת השלום הערבית, שהועלתה לראשונה לפני שני עשורים על ידי ערב הסעודית, המספקת מתווה למדינות החברות בליגה הערבית לכינון יחסים תקינים עם ישראל. כל התוכניות הללו קוראות למדינה פלסטינית לצד ישראל, עם ערבויות ביטחוניות חזקות.

למרות כל האתגרים שעומדים בפני ישראל, יש סיבה לאופטימיות, בעיקר הנובעת מעוצמתה של החברה האזרחית הישראלית. במשך עשרה חודשים לפני ה-7 באוקטובר, מאות אלפי אזרחים ישראלים הציפו את הרחובות, והגנו על מערכת המשפט בישראל מפני הניסיון של הממשלה להשתלט עליה. הם הוכיחו שהם שומרי הדמוקרטיה הישראלית.

אולם המאבק הזה לדמוקרטיה התעלם מהכיבוש ומקיומם של הפלסטינים כעם. ב-7 באוקטובר נזכרו לישראלים שאין דרך להפריד בין הכיבוש לדמוקרטיה — או לביטחון. חומות לבדן, גבוהות או עמוקות ככל שיהיו, אינן יכולות להגן על ישראל. אם חמאס או קבוצות דומות חושבות שאין להם מה להפסיד, הם יבחרו ב"אופציה של שמשון", תוך סיכון כולם כדי למצוא דרכים לעבור כל מחסום שישראל יכולה להקים.

יותר ויותר ישראלים חוזרים כעת לרחובות בכעס על חוסר יכולתה של ממשלתם להגן על אזרחיה ולהגדיר יעדים ברי השגה למלחמה. הם קוראים לשחרור בני הערובה שעדיין מוחזקים בעזה ולבחירות חדשות להחלפת ממשלת ישראל. רק קואליציה שמוציאה מימין קיצוני יכולה להתוות מסלול לשלום בר קיימא. עם הנהגה חדשה ונועזת שמכירה בכישלון המדיניות שמקדם הימין הקשה, ובתמיכת הציבור הישראלי וידידי המדינה ברחבי העולם, ייתכן שישראל תוכל סוף סוף לצאת מהיגון והייסורים ולהגיע ל הסדר מדיני בר קיימא.

מאז 7 באוקטובר, המוטו "ביחד ננצח" ריכז את הציבור הישראלי במאבק נגד מבצעי הפיגועים של אותו יום. אבל הישראלים חייבים לזכור שכל ניצחון צבאי יהפוך לתבוסה אם הוא מערער את ערכי הליבה של ישראל יהודית ודמוקרטית.

Foreign Affairs