לא, סנטור שומר, נתניהו הוא לא הבעיה

מאת ג'יימס ריי

הבעיה היא לא רק בבנימין נתניהו. זה עם הקולוניאליזם של המתנחלים הציוניים.

ב-14 במרץ 2024, מנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר עשה משהו שהפתיע את הממסד הפוליטי בארה"ב: הוא מתח ביקורת על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושרי הימין הקיצוני בישראל בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. בנאום בפני קומת הסנאט, הוא חרג מגינוי חלול לקריאה לבחירות חדשות במה שניתן לפרש רק כניסיון להדיח למעשה את קואליציית השלטון הישראלית הנוכחית.

מעשה זה היווה טלטלה לסטטוס קוו. אף על פי שרוב נאומו של שומר התמקד בגינוי של פלגי ההתנגדות הפלסטינית, כמו גם בהשבתה של נקודות דיבור ציוניות עייפות, הוא אכן חרג בכמה נקודות ממה שרבים ציפו. הוא אף הרחיק לכת ואמר כי "קואליציית נתניהו כבר לא מתאימה לצרכיה של ישראל אחרי ה-7 באוקטובר", וכי "העם הישראלי נחנק כרגע על ידי חזון שלטוני שתקוע בעבר".

זה היה מזעזע באופן מובן עבור רבים, אשר, כמו שומר, רואים עצמם תומכים נלהבים של הפרויקט הציוני והמשך הקולוניזציה של פלסטין ההיסטורית. אחרי הכל, באותו נאום, שומר עצמו מיקם בתקיפות את הביקורות שלו בהקשר של "...האיומים הקיומיים הדוחקים ביותר על השלום והשגשוג של ישראל לטווח ארוך".

זהו אותו צ'אק שומר שבעבר לא נתן לאהבתו לפרויקט הציוני להיעלם. הוא מעולם לא היה מישהו שנרתע מלהגן על מעשיה ועל "זכות הקיום" שלה. למרות הביקורת שלו, נאומו בן 44 הדקות הבהיר שהדעות היסודיות הללו לא השתנו - אז מה כן?

במהלך החודשים האחרונים, הפרויקט הציוני מנהל בעזה רצח עם חסר רחמים, עם רצח המוני של למעלה מ-40,000 פלסטינים, פציעתם של יותר מ-70,000 ועקירה המונית של למעלה מ-2,000,000. בעיצומם של פעולותיהם, כוחות הכיבוש הישראלי יישרו את האזורים שמסביב, והרסו בתים, בתי חולים, מסגדים, כנסיות ומטעים. פלסטינים ששרדו את ההפצצות והפלישה סובלים מהשפעות אכזריות של רעב שנוצר על ידי המדיניות הישראלית, לצד הגבלה המונית של מים, אספקה רפואית וסיוע הומניטרי בידי פקידים ישראלים ומתנחלים אופורטוניסטים.

במרחק קילומטרים בלבד בגדה המערבית, פלסטינים נאספו באלפים, נלקחו כבני ערובה והושלכו לבתי הכלא הישראליים, כאשר כוחות הכיבוש הישראלי הובילו פשיטות סדירות למחנות פליטים כמו זה בג'נין. כל אותה עת התגברו המאמצים הקולוניאליים הציוניים, כאשר הפרויקט הכריז על גניבת קרקעות של 10 קמ"ר, תפיסת הקרקע הגדולה ביותר בגדה המערבית מאז 1993. בשילוב עם ההתעללות עמן מתמודדים באופן קבוע פלסטינים בשטחי 1948 ומבני האפרטהייד הפעילים, הפרויקט ממשיך להתקיים ברחבי פלסטין ההיסטורית, ברור שאין מקום בטוח לפלסטינים המתמודדים עם הכוח האכזרי של הקולוניאליזם הציוני - והמאמצים הציוניים ממשיכים להתעצם.

זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שבה כוחות הכיבוש הישראלי מטיל אימה על פלסטינים, במיוחד בעזה, אבל היקף ההרס הוא באמת ייחודי, וכך גם הגישה של האדם הממוצע לדיווחים ממקור ראשון ולתמונות בשטח - שניהם מצד פלסטינים שסבלו את רצח העם. וחיילים ישראלים מפרסמים בשמחה את הזוועות שלהם. הדבר הוביל להקשחת ההתנגדות לפעולות הפרויקט, ועבור רבים, עצם הנחות היסוד של הזכות המקובלת באופן מסורתי של הפרויקט ל"הגנה עצמית", ואפילו זכותו להתקיים בכלל.

עבור פקידים אמריקאים כמו הסנאטור שומר שיש להם אינטרס מובהק בהישרדותו של הפרויקט הציוני, מציאות זו הובילה לתחילתו של משבר. הפגנות צצו בפריסה ארצית, הנרטיבים הציוניים נשחקים כשהתעמולה הרגילה הופכת לא יעילה יותר ויותר, והתמיכה בפרויקט ובפעולותיו הולכת וגוברת מיום ליום. הם יודעים שככל שעובר הזמן, לא רק פעולות הפרויקט מאוימות אלא עצם קיומו של הפרויקט עצמו. הם צריכים יציאה. הם צריכים דרך להתמודד עם הביקורות, מבלי לערער את בעל בריתם.

מה שהם הסתפקו בו זה שינוי משטר - לקרוא להדחת נתניהו ומקורביו כדי לתת מראה של שינוי. עם זאת, השינוי הזה הוא בעיקרו אסתטי, ובהתחשב במציאות הנוכחית של הפרויקט ושורשיו הקולוניאליים המתנחלים, אינו מטפל בבעיית הליבה אלא בהפרעות הקשות ביותר הנובעות ממנו. למעשה, טקטיקה חדשה זו מעבירה את הניתוח מהפרויקט לממשלה או פקיד מוביל אחד, ומבטלת את הפרויקט עצמו בניסיון לשמר את הלגיטימיות שלו.