תרחישים לסיום הכיבוש

ביטוי שחוזר על עצמו תדיר על ידי גורמים פלסטינים, הוא דרישה עממית והבסיס לכל הסדר מדיני. השאלה היא איך מסיימים את הכיבוש ברשות הקיימת והסכמי השלטון שלה עם ישראל בתקדים מדיני בין רשות בכיבוש לבין ישראל כרשות העוסקת בכל צורות הכיבוש על אדמה ועם ביחד. מהם התרחישים העומדים בפני הרשות?

לסיום הכיבוש צורות רבות, החשובה שבהן היא: ההצהרה הרשמית של הרשות הכובשת על סיום עיסוקה, בהסכמה עם הרשות המוסמכת לכך, בהתאם להסכם בכתב, ובערבויות באמצעות הסכם משא ומתן. .דימוי זה לא הושג עד כה, למרות תהליך מו"מ שחלף על שני עשורים, שהסתיים בסמכות פחותה מרשות אוטונומית, עם המשך דרכה של ישראל. בכיבוש ואף החרמת הקרקעות שהוקצו למדינה הפלסטינית. ההסכם המדיני והביטחוני של אוסלו מעמיק את התלות, מנציח את הרשות הכובשת ונותן לה כיסוי לכיבוש. זהו הסכם כוח כפוי, וההסכם הכלכלי, או מה שמכונה הסכם פריז, מעמיק את התלות הכלכלית. שולל מהסמכות כל שליטה על משאבי הטבע שלה.

תרחיש זה אינו תקף עוד לסיום הכיבוש, החלופה לכך היא ההכרזה הרשמית לביטול שני ההסכמים, וההכרזה הברורה והברורה על שלב המדינה הפלסטינית ובעקבות כך הפסקת הסמכות והקמתה מחדש של מוסדות המדינה באמצעות בחירות. תרחיש זה תומך במעמדה ובאופי הבינלאומי של פלסטין כמדינה משקיפה באו"ם, ובחברותה המלאה. בארגונים בינלאומיים רבים, תרחיש זה מצריך המשך צעדים ויוזמות רבות, שהראשון שבהם הוא עמידה ב אפשרות של משא ומתן ושלום, אבל ההתייחסות למשא ומתן כאן היא המדינה הפלסטינית העצמאית עם גבולותיה המוכרים בינלאומית ובירתה ירושלים. שנית, הגשת בקשה לאו"ם להעלות את חברותה של פלסטין ממדינה משקיפה למדינה חברה מלאה תחת כיבוש. זה לא קשה, וניתן להתגבר על סמכות הווטו שיש לארה"ב במועצת הביטחון, בגלל ההכרה של המדינות החברות דורשות את אישור מועצת הביטחון בתמיכת חמש מדינות הקבע, וכדי להתגבר על המצב הזה נדרש על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהתאם להחלטת האיחוד לשלום, בהתבסס על העובדה כי אי הקמת מדינה פלסטינית כאופציה לשלום מאיימת על השלום והביטחון העולמי, ובמקרה של השגת שני שלישים מקולות החברים באו"ם, דבר שניתן להשיג בקלות, הוא הופך למחייב פתרון הבעיה.

אז ניתן לפנות לאומות המאוחדות שיפעלו להפסקת כיבושה של מדינה חברה מלאה, ותדרוש את החלת הפרקים השישי והשביעי של מגילת האומות המאוחדות כדי לחייב את ישראל לפרוש. כאן הקרב הוא קרב של לגיטימציה בינלאומית והפעלת אחריות בינלאומית לסיום הכיבוש. תרחיש זה, למרות חשיבותו ויעילותו, אינו מספיק, ועלול לדרוש זמן רב, הוא מצריך צורה שניה או מנגנון מקביל למנגנון הראשון, שהוא הפעלת התנגדות שלום מקיפה על כל צורותיה, לרבות חרם מוחלט של כל הסחורות הישראליות, והזכות להתנגדות, אפילו צבאית לגיטימית, שאושרה בלגיטימציה בינלאומית. תרחיש זה הוא אחד מהתרחיש הזה יתמוך ויחזק את התרחיש הראשון ויגביר את הלחץ של מדינות על ישראל. זה עלול להיות יקר מבחינה אנושית וכלכלית, אבל זה ידחוף את ישראל לשים קץ לכיבוש שלה, משום שלישראל, עם מצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי ובזכות מרכיבי הסוגיה הפלסטינית האזורית והבינלאומית, תהיה פוטנציאל להתנגדות שלום יעילה וחזקה בשטח ל לשנות את יחסי הכוחות, הקשר ייצור לחצים בתוך ישראל עצמה, כפי שראינו באירועי אלאקצא האחרונים וכיצד נעו תושבי הפנים. מטבעה, ישראל לא יכולה לסבול התנגדות כזו.

ישראל רגילה לאופציה של מלחמה קצרה ומהירה ומחוץ לגבולותיה. מישהו יכול לומר שזה יחזיר את סמכות הכיבוש, וגם זה כבר לא נסבל על ידי ישראל ואינו אינטרס שלה. המנגנונים והתרחישים הללו צריכים להפעיל את המשתנה הפלסטיני, תחילה על ידי סיום החלוקה, ושנית על ידי קביעת חזון לאומי מעבר לסיום הכיבוש, ותיאום בין החלטת ההתנגדות להכרעה המדינית, וזהו תנאי בסיסי, לא עבור עזה להיות בעמק והגדה המערבית להיות בעמק או הרשות להיות בעמק ושאר הפלגים, בעיקר חמאס. בעמק אחר. ראינו גם כיצד האופציות הפלסטיניות מפילות זו את זו, וזו הסיבה העיקרית להמשך הכיבוש ולריקון האפשרויות הפלסטיניות מיעילותן. יש גם צורך בהקמת מוסדות מדינה מתקשים לתקופת המעבר. כמו כן, יש להפעיל בשלב זה את התפקיד הערבי כמשתנה מרכזי ויעיל, ולהטיל אחריות על המדינות המקיימות יחסים עם ישראל לסיום הכיבוש. השאלה הפלסטינית נותרת בעינה: איך הופכים את הכיבוש למחיר יקר שישראל משלמת ולא משלמת האנשים שסובלים מהכיבוש? בתקופה שבה ישראל מרגישה שלכיבוש שלה יש מחיר גבוה, אז היא תכריז על סיום כיבושה ועל הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

אולי ההשלכות הפוליטיות החשובות ביותר של מלחמת עזה הן שישראל הפסידה במלחמה הזו מבחינה פוליטית עם החזרה של הנושא הפלסטיני שוב והגברת הדיבורים על הכרה במדינה הפלסטינית. נותרה השאלה: האם הפלסטינים ינצלו היטב את התוצאות הללו?