תפסיקו למתוח ביקורת על חיזבאללה וחמאס!

בעוד כמה קולות קוראים לחיזבאללה ולחמאס להיות פתוחים יותר לביקורת, מספרים הולכים וגדלים דורשים שלא תיעשה ביקורת על אף אחת מהקבוצות בזמן שהם נלחמים בישראל בעזה ובלבנון.

מול ערעור כזה, אפשר היה להניח שאחד משני דברים קרה:

● או שענייני המחלוקת עם שתי הקבוצות המיליטנטיות (שינוי דמוקרטי בסוריה, רפורמה בלבנון והחזרת החלטות מלחמה ושלום לידי המדינה) נפתרו והדרישות הללו המשותפות לרוב שתי המדינות הושגו ,

● או שהקבוצות המיליטנטיות השתנו, כשהן חוזרות על העמדות מאחורי האנטגוניזם במקביל למאבק שניהלו נגד ישראל.

אולם, אף אחד מהדברים הללו לא התרחש; מה שקרה הוא שהסטטוס קוו, בצורה הגרועה ביותר האפשרית, שרר, עוד לפני שהתייחסו למלחמה בעזה, שאי אפשר לקשר אותה בצורה חלקה לשום דבר שהאזור היה עד לו בעשורים האחרונים ולעלויות האדירות ששולמו על אלה. עשרות שנים.

כנראה המבקרים הקוראים לנו להתפייס עם חמאס וחיזבאללה הם שהשתנו. במקום זאת, הם חזרו לעמדה הקלה, המורשת והמוכרת שהם שכנעו את עצמם באשליה שהם נטשו ב-2005 או 2011. ה"התעוררות" שלהם הציתה מחדש להט קנאי שממלא את החלל כולו ולא מותיר מקום לשום דבר אחר. כפי שכולנו יודעים, כשמגיע הזמן להתייחס לרצינות, עניינים קלילים נמוגים ברקע.

ואכן, הנושאים הקודמים, שפעם נחשבו חשובים, אינם רלוונטיים: הם הועלו חזק יותר מאשר זעקת הקרב. הנושאים הללו אינם סתירה עקרונית, כפי שהקדוש המהפכני האלמותי מאו דזה-דונג היה אומר זאת.

שלושה גורמים הקשורים זה בזה הובילו אותנו לכאן: מצד אחד, ישנה האכזריות הג'נוסיידית של המתקפה של ישראל על עזה, וכפי שכולנו יודעים, כוחותיה של המדינה היהודית בחיזוק הגרוע ביותר בנו תמיד היו חלק מההיסטוריה הערבית המודרנית. מצד שני, יש לנו את התבוסות של כל ניסיון לחולל שינוי באזור ואת הייאוש והתסכול שנבעו מהתבוסות הללו. הגורם האחרון הוא התדהמה שחוללה הפיגוע ב-7 באוקטובר, שניתן להשוות רק לתדהמה עם 11 בספטמבר. בשני המקרים, הנרטיב הרווח הפך ש"מה שבא אחרי" נשבר לחלוטין עם "מה שבא לפני", או בשפתם של המאמינים, נוצרה תהום עם העבר.

עם זאת, באופן עמוק יותר, נראה שהרפיון והחולשה כלפי תרבות שנבנתה ולאחר מכן התגבשה על ידי הדפוס הערבי הרחב, לא רק המשטרים הפוליטיים שלנו, היו בעלי ההשלכות הגדולות ביותר. לתבנית הזו יש קסם שמאפשר להדביק הכל מול "האויב", שהוא "זר" פעם אחת, "אימפריאליסטי" אחר ו"דמוני" בפעם השלישית. יש בו גם קסם שמוחק הבדלים בין תקופות, מדינות ודורות. יחד עם זאת, דרך חיים זו מעניקה לנו - אנו שהובסנו על ידי כוחות טריוויאליים ומדכאים - את תחושת הגרנדיוזיות הנלווית לשייכות ל"דרום הגלובלי", מעלה אותנו מעל עניינים מקומיים ופרוכיים טריוויאליים. כל מי שהובס במקום מסוים ינצח בכל מקום, כלומר ברחבי העולם, לאחר שיפרש מהחלק הזה שבו פעלו באי רצון, לשבת על ראש מגדל האוניברסליות.

עם זאת, הניתוק הזה מכל מקום והיצמדות בלעדית לפודיום העולמי כביכול שממנו משוגרים טילים רטוריים לעבר "האדם הלבן" יכול בסופו של דבר להוביל לשום מקום. זה יכול להוביל רק לאוטופיה, שזו מילה אחרת לשום מקום כאן.

כך, למשל, מפסיק להדאיג אותנו שחיזבאללה יכול, בגחמה, להוביל אותנו בעיניים פקוחות למלחמה לבחירתו על פי תנאיו. אשר לנו, אין לנו ברירה אלא להישבע אמונים ולהעניק לה את המנדט לעשות זאת, שכן המאבקים המקומיים שלנו בה הם קטנוניים והתיישנו עם חלוף הזמן, בעוד שבמציאות הזמן לא שינה דבר. אכן, "מי שמת מת, וכל הבא יבוא", כפי שהיה אומר נואם טרום-אסלאמי.

האוטופיה מכה לכיוונים רבים, אך למרות רוחב תנועתה, נותרה תמימה לא פחות מהתמימות עצמה. בכנס שנערך לאחרונה בו הוזמן לנאום, מנהיג לשעבר של מוסד מהפכני סורי, בהתלהבות עצומה, הכריז כי "המערב כבש את סוריה". לכאורה הוא אישר את הטיעון של המשטר הסורי לפיו המדינה הייתה בסדר גמור עד שקנוניה מערבית נידונה להרוס. בטענתו, ידידנו, ככל הנראה, נתן עילה להאשמות בבגידה על רקע שהועלו נגדו, שכן הוא שיתף פעולה כביכול עם המערב נגד מדינה ומשטר שראויים לא פחות מוורדים שנזרקו לרגליו.

למעשה המהפכה הסורית לא הייתה מאמץ סרק שנמשך לפני שהדברים נעשו רציניים, וגם לא ההתקוממויות הלבנוניות הרצופות מאז 2005, שהושמעו חזק יותר מקול הקרב. זה יהיה המקרה גם אם היינו על סף שחרור פלסטין, ואנחנו בעיצומו של מה שמכנים "נכבה שנייה".

alsharq alawsat