יום ראשון...וכל יום ראשון ההנהגה הפלסטינית והבחירות המוניציפליות בירושלים בין מלכוד לרשלנות!

הרשתות החברתיות הפיצו הודעה שהפנה עורך הדין וליד אבו טאיה לנשיא אבו מאזן וביקש ממנו... "ברכתך ואישורך להשתתפות תושבי ירושלים בבחירות המוניציפליות בירושלים". האח וליד מסביר במכתבו כי הוא נולד בנצרת ובעל אזרחות ישראלית וכי הוא תושב ירושלים הערבית הכבושה כבר 44 שנים. במכתבו הוא אומר כי החליט להתמודד בבחירות המוניציפליות שיתקיימו באוקטובר הקרוב.

אלו חלק מהסיבות שהוא מציין במכתבו, אך לא כולם, ובגינן החליט להתמודד על ראשות וחברות בעיריית ירושלים:
1. חוסן והישרדות, שימור הנוכחות הפלסטינית ועצירת העקירה.
2. שמירה על זכויות הדיור והקניין, העבודה, הנרטיב הפלסטיני והזכויות הנרכשות של תושבי ירושלים.
3. להפסיק להרוס בתים ולהפסיק להחרים אדמות.
4. גביית היתרי בנייה ובניית שכונות ערביות חדשות.
5. שמירה על מקומות קדושים למוסלימים ולנוצרים
6. הפיכת העירייה למצע מדיני ומשפטי לצדקת מטרתנו הלאומית
7.  הנהנים היחידים מאי השתתפותנו הם ישראל ותושבי ירושלים היהודים, שרק להם יש את הכנסות העירייה, שמגיעות מדי שנה ללא פחות משבעה מיליארד דולר, והישראלים לבדם הם שלוקחים את המשאבים של מזרח ומערב ירושלים, והישראלים לא רוצים שאף אחד יחלק איתם את העוגה, ועיריית ירושלים מרוויחה מתושבי מזרח ירושלים רווח נקי, אחרי הוצאות ועלויות, לא פחות משני מיליארד דולר בשנה.
8. דו קיום בשלום בירושלים הפתוחה, מזרח ומערב, הוא מודל ומיני מדגם לפתרון של מדינה אחת בפלסטין ההיסטורית, בנוסף לרעיון של ירושלים בינלאומית עם בית לחם קורפוס נפרד. "
ציטוט סוף.

אף על פי שהאמור לעיל הוא דרישת עדיפות לכל פלסטיני, זה נאיבי להאמין שהשתתפות בבחירות המוניציפליות יכולה להשיג כל אחת מהוראותיה.

תרחישים להשתתפות בבחירות
בכל מקרה, הוויכוח על ההשתתפות בבחירות המוניציפליות בירושלים הכבושה אינו חדש, אלא הוא נדון בכל מחזור בחירות מוניציפלי מאז שנות השמונים. תנועת מרצ דחקה בפלסטינים מירושלים להשתתף בבחירות המוניציפליות, וחלקם הגיעו לכדי האשמת הפלסטינים בכישלונו בבחירות. בשני העשורים האחרונים הבחינו שחלק מהפלסטינים משכונות ערביות התמודדו על מועמדותם, אך אף אחד מהם לא הצליח, כי בעיר יש קונצנזוס לאומי נגד השתתפות בבחירות, כי ירושלים הערבית היא חלק בלתי נפרד מהפלסטינים. שטחים שנכבשו מאז 1967. השתתפות בבחירות הנערכות על פי החוק הישראלי מהווה קבלה. ולגיטימציה לכיבוש והכרה שירושלים כפופה לסמכות השיפוט המשפטית הישראלית.

מנגד, יש מיעוט שולי שאומר שבחירות מוניציפליות אינן בחירות פוליטיות או ארציות, אלא בחירות שירות, ולכל תושב ירושלים יש זכות לבחור במועצת העירייה שנותנת לו שירות, וכי נוכחות פלסטינים במועצת העירייה תגן על הזכויות והאינטרסים של הירושלמים, כולל חלק ממה שהם כללו. הודעת האח וליד טייה הנ"ל.

אם היינו עוסקים בנושא באופן תיאורטי, היינו אומרים שיש היגיון בשתי נקודות המבט וניסינו לאזן ביניהן כדי לבחור את הטוב ביותר, אך התיאורטי לא מתיישב עם היישום והמציאות.

מה שיקרה הוא שהיהודים הדתיים והלאומנים והגזענים הקיצוניים ינצלו את הדיבורים על השתתפות הפלסטינים בבחירות כדי להסית נגדם וידרשו ביהודים ללכת לקלפי עם המוניהם כדי להציל את ירושלים מהמדינה. ערבים, בעוד שלערבים אין הזדמנות כזו ולא יוכלו להניע את המוני הירושלמים לקלפי מסיבות פוליטיות ולאומיות. הנ"ל, ואז, גם אם הערבים יזכו בכמה מנדטים, הרוב יהיה ב ידיהם של החברים היהודים, ונצא עם עירייה גרועה פי אלף מהעירייה הנוכחית, בעוד שנהיה לפני העולם כפי שנתנו לגיטימציה לעיריית הכיבוש ונרמלנו את הכיבוש ושלו. חוקים בירושלים. לכן יש להימנע מכל פעולה שממנה ניתן להבין שהפלסטינים ישתתפו בבחירות המוניציפליות בישראל.

לפיכך, אין תועלת ערכית או מעשית לפלסטינים בירושלים מהשתתפות בבחירות מוניציפליות המתנהלות על פי החוק הישראלי. הבחירות המוניציפליות בירושלים חייבות להיות פוליטיות ולהסתכל מנקודת מבט פוליטית גרידא, לא מהיבט שירות.

התמודדות עם המציאות
מנגד, יש הסבורים שאפשר להתמודד עם הסטטוס קוו בירושלים, אבל בלי לערב את התנועה הלאומית הפלסטינית בעיר, הנהגת אש"ף או הרשות הפלסטינית בבחירות הללו, ובלי לתת לישראל את הלוקסוס לטעון כי חומת הסירוב להשתתף בבחירות קרסה, או לתת הזדמנות לימין ולקיצוניות יהודית לנצל את ההשתתפות הערבית כדי להאיץ ביהודים ללכת לקלפיות באופן פרובוקטיבי. האח עורך דין וליד טייה, למרות שהוא מתגורר בירושלים הערבית הכבושה כבר 44 שנים, כפי שהוא אומר, הוא, כפי שהוא אומר במכתבו, ישראלי מלידה. אמנם אין לי סטטיסטיקה מדויקת, אבל המקורות שהצלחתי למצוא אומרים שמספר האחים הישראלים המתגוררים בקבע בירושלים נע בין 11-15 אלף, ויש כעשרים אלף תושבים באזור בית צפאפא שהיה. כפופים לישראל. מאז 48 יש להם אזרחות ישראלית, ויש גם ירושלמים שקיבלו אזרחות ישראלית, ויש הערכות סותרות לגבי מספרם. בעוד שיש אומרים שמספרם אינו עולה על 15,000, אחרים מתעקשים שמספרם עלה על 30,000 , וכי קבלת אזרחות ישראלית נעשית בהסתייגויות ובסודיות. ניתן לומר כי בירושלים מתגוררים כחמישים אלף ערבים שיכולים להשתתף בבחירות המוניציפליות ללא מבוכה פוליטית.

הם מוסיפים כי, לפיכך, ישנה אפשרות להשתתף בבחירות המוניציפליות, בין אם ברשימה בודדת ובין אם ברשימה קואליציונית עם תנועת מרצ. בין אם היא לבדה או בקואליציה עם מרצ, היא לא צריכה להציג את עצמה כרשימה פלסטינית ולא לחפש את הלגיטימיות שלה במסדרונות החרם ברמאללה, ולא להכביד על הקהילה הירושלמית הפלסטינית בעול עבודתה, והיא צריך להציג את עצמו כרשימה ישראלית-ערבית. בהקשר של הדיבור על ההשערה שיש כחמישים אלף ערבים בירושלים המחזיקים באזרחות ישראלית, יש לקחת בחשבון את האפשרות של מספר ירושלמים להצטרף אליהם למטרות אישיות הקשורות למקומות עבודתם, כפי שקרה. וקורה עם חלק מהעובדים והעובדים מתחילת הכיבוש כעובדים ועובדי עירייה או כאלו שמעסיקיהם מנוצלים הם סוחטים אותם להצביע למפלגת המעסיק. אני לא שולל שהרשימה הערבית תפעל שאנשים כאלה יצביעו לה, ואני לא רואה את האינטרס לשפוך אור על אנשים כאלה, אלא להתעלם מהם.

עירייה עצמאית... ותחיית עיריית ירושלים
לבסוף, יש שיערערו על ההכרח להחיות ולהפעיל את מועצת עיריית ירושלים, תוך שהם מזכירים שהבעיה העיקרית העומדת בפני הירושלמים היא בעיית הארגון והיתרי הבנייה, ושאין לעיריית ירושלים שליטה על כך. עיריית ירושלים גדולה מסתם מענה לבחירות המוניציפליות בישראל, והיא נושא היא רבת פנים, והחייאת האמון היא עניין חיוני בעל ערך מדיני ומוסרי גבוה מאוד, ואני מקווה להתייחס אליו במאמר הקרוב בקרוב.

לסיכום, אני אומר:
אסור להנהגה הפלסטינית להתערב בבחירות המוניציפליות בישראל בירושלים, ועליה לדבוק בעמדה המסורתית שהיינו נוקטים בה, שהיא דוחים את הכיבוש ומסרבים לתת לגיטימציה להחלת הכיבוש. חוקים לירושלים הערבית הכבושה.
אין כל פגיעה בהשתתפות ערביי הפנים המחזיקים באזרחות ישראלית בבחירות, שכן מדובר בעניין הקשור אליהם, בדגש שהשתתפותם אינה השתתפות פלסטינית, אלא מתוקף תפקידם כאזרחים ישראלים. .

לבסוף, על ההנהגה הפלסטינית לגבש תוכנית, לקדם אותה ולפעול להצלחתה בפורומים בינלאומיים, תוך חתירה לביצועה, מתוך הטענה שבחירות מוניציפליות הן בחירות שירות, ודורשת מישראל להימנע מפעולותיה של עיריית ישראל. השליטה במזרח ירושלים כאדמה כבושה שעדיין נמצאת על שולחן המשא ומתן כאחת הסוגיות של מעמד הקבע, ומאפשרת לאזרחי ירושלים הערבית לבחור מועצה עירונית נפרדת לירושלים הערבית עם תקציב עצמאי ואחריות פיננסית עם סמכויות מלאות, לרבות. תכנון, בנייה, חינוך ופעילות חברתית, תוך הבעת נכונות להשתתף במועצה מתאמת המתאמת בין שתי המועצות העירוניות בשני חלקי ירושלים המערבית והמזרחית כצעד הכנה האווירה לכל הסדר עתידי בנושא ירושלים. השגת קיומה של מועצה עירונית כזו בתקרת המצב הקיים ובאופן זמני אינה סותרת את החייאת והפעלת עיריית ירושלים כהרחבה למעמד המשפטי שהיה קיים לפני הכיבוש ב-1967, שהדיח את המזכיר ושיבש. עבודת מועצת העירייה.