רגע, רגע... הכותרת הזו היא לא שלי... היא מיועדת לסופר הישראלי עקיבא אלדר, והוא שם אותה למאמר בו דיבר על המלחמה שהתרחשה לפני חצי יובל שנים, שבה ישראל נמצאת עדיין חוגגת את ניצחונו.

"יום שני... 5 ביוני 67, יום הנקסה. העם הפלסטיני יתאבל 56 שנים של השפלה תחת הכיבוש הישראלי, והעם הישראלי ירשום שנה נוספת של נפילה לתהום של אפרטהייד, עריצות ובידוד.

"כזה ניצחון... ונגמר" (ציטוט סוף).

באותו יום שהייתי שם, הייתי בן 20, ביליתי את חופשת הקיץ שלי אחרי שנה מתישה של לימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת דמשק. לא התבוננתי במהלך המלחמה, הקשר שלי ושל משפחתי איתה היו השידורים הערביים, שלפני אותו יום שני נטעו בנו את הוודאות שהמילה מלחמה עם ישראל פירושה ניצחון בטוח, כך בלילה שלפני ההודעה. של התפרצותו היה אחד מלילות החיים. היכן שההמתנה הטעימה לניצחון מסוים, הטיפו על כך שידורי הרדיו, מה שהפך את המלחמה לביטחון.

באותו קיץ רחוק הפיקו השירים מילים, לחנים ושירים, עד ש"אוי ברוכים הבאים לקרבות" הפך לשיר הפופולרי הראשון שהניח את שביל המשאלות והרצונות הקבורים במשי.

זה לא היה מה שהיה אחרי שזה נפסק: מלחמת ששת הימים. בקנה מידה אחר מאשר מפקד הזמן הדיגיטלי, זו הייתה מלחמת שלושת הימים. הראשון היה היום שבו נשארנו ערים עם כל דקה ששודרה מכשירי הרדיו מעמאן, קהיר ודמשק, מכשירי הרדיו לא היו נפוצים בכפר מלבד חלק מהם, ועקבנו אחרי החדשות, מחשש שהתפתחות מסוימת תמנע את זה. אלה מאיתנו שהצליחו לישון באותו לילה, ויקטורי ביקר אותו עם חלום ורוד שהעמיק בתוכו בוודאות שהבשורה שלו תופיע אחרי שעות העבודה.

תחנות הרדיו לא אכזבו את מאזיניהן הנכבדים, אחר הצהריים של אותו יום שני עליז, נשמע משפט הקסם שבו השתמשו תחנות הרדיו כדי לבשר את ההפיכה: "עכשיו הגיעו אלינו הדברים הבאים".

הייתה דממה שדמיינתי שעוטפת את הגלובוס במה שהיה עליו. פרצה קול רעש מטורף, הוא לא נתן לקריין זמן להשלים את דבריו. הנה המשאלה הנסתרת מתגשמת, והבשורה על הפלת 8 מטוסי אויב כשהארוחה הראשונה הגיעה במקום השני.

חמישים ושש שנים חלפו, והסצנה הזו עדיין טבועה בזיכרוני. אף רגע אחד לא אבד ממנה. עמדתי מול המספרה של בעליה, נעים, ועקבתי עם עשרות אזרחים אחר החדשות של המלחמה ברדיו הענק שהוא "הדליק אל האחר" כדי שתרומתו למלחמה תפיץ שמחה בעם. כמו כל מי ששומע. הלקוח נשאר לשבת על המושב המסתובב, כי חובת הריקוד הגיעה, והאם יש הזדמנות טובה יותר לשמחה מאשר לספר הפליט לראות את הכפר שלו, אל-דוואימה, משוחרר! הריקוד המטורף שביצע הספר גרם לכל מי שהמתין לתורו להתגלח לדחות את ה"טבעת" עד לאחר הניצחון, ולכן אורגנה טבעת דאבקה שלא הייתה עדה לכל חתונות הכפר בדומה לרוחבה, מאחר שלה. ייסוד על ידי הכנענים.

עם זאת, החתונה שהתקיימה מחצר הסלון נראתה צנועה בהשוואה לחתונה שהושקה ע"י פטרוני בית הקפה, שנהגו למלא את האולם והפטיו המרווח. כשהאנשים רקדו לצלילי המוזיקה שלה, המלחמה שפרץ רק לפני 5 דקות הניב ניצחון מוקדם שהפך לכיס.

הרקדנים נרגעו, איבדו את העייפות, ועברו לעסוק בתחביב פחות רועש, שהוא ספירת מספר המטוסים שתחנות הרדיו התחרו להפיל.

וצפיתי בגברים צעירים בגילי מתעדים "עם עט ונייר" את המספרים, ומודיעים לקהל את תוצאת הסיכום שלהם. בסך הכל, הערבים הופלו ממטוסים ב-3 חזיתות.

למרות שהמספרים שהוכרזו עד לאותו אחר הצהריים עלו על המאות, ההתלהבות שהופיעה לאחר הארוחה הראשונה החלה להתקרר, כך שהספק החל להתגנב לנשמות. אפילו שמעתי מישהו אומר: "מה ידעת שזה שקר? הם אמרו מי עשה את זה גדול." בעל ההערה הספקנית, שסווגה מיד כ"טור חמישי", גורש מריבוע השמחה.

שכחתי לציין שבין ספקי הרדיו התגבשה הבנה - וה"טרנזיסטור" היה בתחילתו - שקבעה שאף אחד לא יפתח את רדיו ישראל, אפילו לא לונדון.

ישראל תתייאש ותתבע לניצחון. לגבי לונדון, נאמר שזה מרעיל את השומן, והשומן כאן הוא החדשות האמיתיות של הערבים, והרעל הוא החדשות הכוזבות של ישראל!

עברו יומיים, הראשון הוא יום ההמתנה לניצחון הבא, והשני הוא יום הניצחון שהושג. במקום בו נפלו מטוסי האויב כמו זבובים, כתוצאה מקוטל חרקים יעיל. באשר ליום השלישי, ואולי למרות "ענני הימים", הוא היה האחרון, והתרחש בו:

המואזין עלה על האבן החלקה ששר אווקף ​​הציב כאבן היסוד של המסגד שטרם נבנה, ביום הניצחון עלה אליה, וביקש מהקהל הנכבד ללכת לגן המשחקים של בית הספר לקבל נשק, למלא את חובת ההגנה על העיירה אם האויב חדר אליה. בהצהרה ההיא הוא היה חזק בטון, חסר נשימה, אבל היום, נראה היה שקולו היה קשה לצאת מגרונו, והוא זרח בדמעות. הוא יצא מהדוכן החלק שלו, ולא מצא בעצמו את היכולת המספיקה להכריז מה הקצין הישראלי ביקש ממנו לעשות: "כמו שקראת לקהל למסור את הנשק, קרא לו למסור אותו".

נחזור למה שהתחיל מאמר זה, מתוך שאילה מילולית של מה שכתב מר עקיבא אלדר; איפה הכותרת: "כך הובסה ישראל בשנת 67", להוסיף משפט ערבי למאמר העברי: כך לא ניצחנו. בהסכמה עם "המזרח התיכון"