במלאת שנה לעזיבת השהיד פייסל, ירושלמים מול התבוללות ומשפחה

לפני ימים אחדים ציינו הירושלמים את יום השנה העשרים ושניים למותו של השהיד פייסל אל-חוסייני, האמיר הבלתי מעורער של ירושלים ואבירה, שירד בטרם עת.

ביום השנה לפטירתו של פייסל, ולאור הריקנות הגדולה שהותיר אחריו כי לא הועסק על ידי איש, ולא שאב את סמכויותיו מאף אחד וגם לא מתפקיד או תפקיד רשמי, אלא הוא היה מנהיג טבעי ומנהיג. אוהב ירושלים, שתרגל את אהבתו אליה בכאב האוהב, בלהיטות האהובה ובסגפנות הנסיגה במזבח האוהבים ובנדיבות הסגפנות.

ביום השנה לפטירתו של פייסל אפשר לומר הרבה, אבל כאן לא אבכה ולא אזכיר את מידותיו ומעלותיו של הנפטר כי הוא חי במצפונם של ירושלמים, ואין קינה מותרת לחיים.

התקבצו חבריו ויקיריו של השהיד, ולמרות שאני אחד מחבריו הקרובים ומי שהכי אוהב אותו ומתגעגע להיעדרות, לא יכולתי להיות איתם מסיבות שאינן בשליטתי. הם התאספו במספר צנוע עם תמונות של פייסל ודגלי פלסטין לתלייה על שער בית האוריינט האוס, אליו הצליח פייסל להחזיר את פארו הלאומי הירושלמי, לאחר שהפך לאחר 1967 למלון אוריינט האוס. הוא נבנה על ידי המופתי הגדול של ירושלים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, השייח' איסמעיל מוסא אל-חוסייני, והוא היה עד לביקורים של אישים בינלאומיים כמו הקיסר הגרמני וילהלם, הקיסר האתיופי היילה סלאסי ואחרים, ועוד. נפתח בו בית הלוויות של שריף חוסיין ז"ל.

פייסל הצליח להחזיר את מעמדו ממלון לסמל נעלה של פטריוטיות פלסטינית ולהפוך אותו למוקד עשייה לאומית ויעד למבקרים פוליטיים. הוא אירח ראשי ממשלה, שרי חוץ, פקידים בכירים ומשלחות ממדינות רבות. העולם שנהג להגיע לאוריינט האוס כמטה הארגון לשחרור פלסטין בלב ירושלים וכתובת לאומית לפלסטין, והיה לי הכבוד ללוות את פייסל בפגישות אלו או לפעול במקומו כפי שהוקצה על ידי אותו כאשר נאלץ להיעדר בחו"ל, עם קבוצת אנשים מירושלים, מהגדה המערבית ורצועת עזה המייצגת את כל צבעי הקשת הפוליטית הפלסטינית. היא נקראה קבוצת האוריינט האוס בראשות פייסל אל-חוסייני ובשעה פעם היווה סיוט עבור מי שחששו שהיא תהפוך למנהיגות חלופית, למרות שללא יוצא מן הכלל היא הייתה חייבת נאמנות מוחלטת להנהגת אש"ף, ודחתה מכל וכל את כל ההצעות והפיתויים בתמורה לסטייה מקו ההנהגה בתוניסיה. .

חבריו של פייסל התאספו להנציח את זכרו, ואולי לא ידעו שדמותו של פייסל היא עדיין סיוט לכיבוש, שכן כמעט ולא התאספו שם עד שמשטרת הכיבוש פשטה עליהם ולקחה את התמונות והדגלים ופיזרה אותם בכוח בכוח. מול השער של בית המזרח, שנסגר בצו צבאי מהכיבוש מאז אוגוסט 2001, כלומר לאחר עזיבתו של השהיד פייסל בעוד פחות משלושה חודשים. צווי הסגירה עליו ועל מוסדות ירושלמיים רבים שנסגרו בצווים צבאיים עדיין מתחדשים מדי חצי שנה, והופכים את סגירתם לעובדה מוגמרת.

צילום תמונות של פייסל ודגלי פלסטין הוא חלק מהמדיניות הישראלית השיטתית לחסום את ירושלים, למחוק את זהותה הלאומית ולמנוע את הופעתה של כל פעילות פוליטית בה. מדיניות ישראלית זו לא הצטמצמה למניעת התפתחות החיים הפוליטיים בירושלים, אלא הורחבה לכלל חיי תרבות, ספורט, חברה וכלכלה ופעילויות בתואנה שהן מבוצעות בתיאום עם או במימון הרשות הפלסטינית, וכן זו בדיה טהורה. מטרת מדיניות ישראלית זו היא להילחם ולקרוע את המרקם התרבותי, הפוליטי, החברתי והכלכלי של ירושלים ולמוסס את הזהות הפלסטינית בה בדרך למשפחתיות של החברה, המוסדות והחיים בירושלים.

אין ספק שהמצור שהטילה על ירושלים מאז מרץ 1993 וחומת האפרטהייד שהקימה סביבה מאז 2002 והשלימה את בנייתה עד 2006 הובילו, עם הזמן, להפרדה של ירושלים מעומקה הפלסטיני מכל הבחינות. והוביל בהדרגה להפיכתה לערים פלסטיניות יותר, שנכבשה ב-1948, והפער בין ירושלים לשאר השטחים הפלסטיניים הולך ומעמיק.

אין ספק שנושא התמורות החברתיות, התרבותיות והפוליטיות בירושלים דורש לימוד מעמיק. למרות המדיניות הישראלית הקשה והמערכה החריפה נגד הזהות והנוכחות הפלסטינית בירושלים, ולמרות בידודה של הרשות הפלסטינית ואי יכולתה לעמוד באתגרים העומדים בפני הירושלמים, וציפיותיהם שהרשות אינה מסוגלת לעמוד בהן. , ישראל לא הצליחה להרוג את המורל של הירושלמים או לקנות את חפציהם. למרות כמה ביטויים שליליים שאפשר לראות מעת לעת בירושלים, במיוחד מה שקרה בחלק מבתי הספר בירושלים לאחרונה, אני יכול לומר בביטחון שכיום יש דורות חדשים בירושלים שקדמו להנהגה הפוליטית של העם הפלסטיני ומהווים דור מתקדם. עמדה בהתמודדות עם הכיבוש, בנועזות אנו רואים זאת רק בירושלים.