סוריה בין התמודדות עם טרור לבניית העתיד... העדיפות של איזון בין ביטחון לפוליטיקה

כיום, סוריה עומדת בצומת דרכים קריטית אם אנו רוצים לבנות עתיד יציב ושליו, יש לטפל במשבר הסורי כסוגיה לאומית הדורשת מעבר לאינטרסים אזוריים ובינלאומיים שמסבכים עוד יותר את המצב. כל פתרון מדיני אמיתי חייב לכלול הדרת כוחות אפלים וטרור, ומעורבות של כוחות דמוקרטיים לאומיים בתהליך המדיני על מנת לבנות מחדש את סוריה, כך שהעם הסורי יאמר את דברו בהגדרה עצמית, הרחק מהתערבות חיצונית, וכן הרחק מהליכי מונופול על השלטון בסיסמת אחדות מפלגת השלטון, שהיא אגב, סוג של מחלה שתנועות השחרור או מפלגותיהן סבלו ועדיין סובלות ממנה לאחר שלבים פוליטיים, והיא הפסידה. הברק שלהם.

בעוד שהיום עזה מדממת כשלבנון דיממה, למרות סיפורי האיתנות וההתנגדות ההרואית, וסוריה נדחפת לקראת שלב חדש של הרס ואמצעי ההשמדה המתאימים לה, ועיראק וירדן עומדות על סף עתיד לא ידוע, אבל השאלה הגדולה ביותר נשארת: למה כל זה קורה עכשיו?

במשך עשרות שנים פעלו מעצמות המערב, בראשות ארצות הברית, להגדיר מחדש את זהות האזור שלנו מ"הלבנט הערבי" ל"מזרח התיכון". קדנציה זו הייתה תחילתו של פרויקט לשילוב ישראל באזור זה, לא רק כישות הקיימת על אדמה כבושה אלא כשחקן פוליטי וצבאי מרכזי.

כיום נראה שהפרויקט הזה נמצא בשלבים האחרונים. ניסיונות לכרות בריתות צבאיות בראשות אמריקאית, ולהרחיב את ההשפעה הישראלית מבחינה מדינית וצבאית, אינם אלא הרחבה של חזון ישן שמטרתו לפרק את מדינות ערב, על פי המוסכם במפות סייקס-פיקו, ולעצב אותן מחדש. שוב לשרת את האינטרסים המחודשים של המערב וישראל.

מה שקורה כעת בסוריה, ואולי בקרוב בעיראק ובירדן, אינו אלא המשך של הפרויקט הזה. פירוק מדינות ערב, החלשת צבאותיהן ויצירת סכסוכים פנימיים ארוכי טווח הם האמצעים המשמשים לביסוס ההגמוניה הישראלית ולהבטחת עליונותה הצבאית והפוליטית באזור לצד שותפתה, ארצות הברית.

אנו יכולים לקשר זאת לניסיון להשלים את הפרויקט של מה שכונה "האביב הערבי", תוך הדגשת תפקידו האמיתי כסתו ערבי שהוביל למצב של כאוס והתפוררות בעולם הערבי, שבו נוצל האסלאמיזם המעורפל. הזמן ככלי.

מה שהתחיל כקריאות לרפורמה פוליטית וכלכלית ב-2011 הפך במהרה לפרויקט הרסני וכאוטי, שכן קבוצות איסלאמיסטיות מעורפלות מילאו תפקיד מרכזי בערעור היציבות של מדינות ערב. עמים שהשתוקקו לחופש, דמוקרטיה וקידמה מצאו את עצמם לכודים במעגל של מלחמות ופילוגים עדתיים ואתניים.

כיום נראה שהפרויקט הזה לא הסתיים אם ההתחלה הייתה מכוונת למדינות כמו לוב, סוריה, תוניסיה ומצרים, השלב החדש נועד לעצב מחדש את הלבנט הערבי כולו, מעזה וסוריה ועד עיראק, ואולי ירדן.

המטרה ברורה: לפצל מדינות לישויות קטנות וחלשות, ולבסס הגמוניה ישראלית ואמריקאית על האזור.

השריפות הצורכות את עזה כיום הן רק חלק משרשרת מחוברת המכוונת ללבנט הערבי. סוריה, בנוסף ללבנון, ששילמה מחיר כבד בעשור האחרון, עומדת כעת בפני ניסיונות חדשים לעצב מחדש את המערכת הפוליטית והגיאוגרפית שלה כדי לשרת את האינטרסים של מעצמות אזוריות ובינלאומיות.

הפרויקט שבו השתמשו קבוצות איסלאמיסטיות בעשור האחרון מקבל היום צורה חדשה ומפחידה, כאשר ניצלים פילוגים פנימיים ולחצים חיצוניים כדי לפרק את מה שנותר ממדינות ערב.

לדעתי, מה שקורה היום בלבנט הערבי דומה מאוד למה שהיה עדה למזרח אירופה לאחר קריסת ברית המועצות. מדינות התפרקו, סכסוכים אתניים התלקחו וההשפעה המערבית התבססה על חשבון העם.

קריסת ברית המועצות לא הייתה רק אירוע גיאופוליטי, אלא תחילתו של שיקום מאזן הכוחות במערכת הבינלאומית לטובת ארצות הברית ובעלות בריתה. כיום, נראה שהלבנט הערבי עובר שלב דומה, שבו מדינות מפורקות, ומשרטטים מחדש גבולות כדי לשרת אג'נדות חיצוניות.

השלמת פרויקט "סתיו ערבי" תסדר מחדש את האיזונים האזוריים לשרת את האינטרסים של ישראל וארה"ב. ישראל תרוויח מהתפוררות המדינות הסובבות אותה כדי להפוך למעצמה היחידה המסוגלת לכפות את תנאיה באזור, בעוד ארה"ב תקדיש את ההגמוניה שלה לכל מעצמה אזורית או בינלאומית מתחרה באזורנו, הקשורה למטרות. של הצתת מלחמת פרוקסי באוקראינה נגד רוסיה, כמו גם פרובוקציה נגד סין.

המתרחש בעזה ובסוריה מאשר כי העמים הערבים עומדים בפני אתגר קיומי משותף. האתגר הוא לא רק מאבק נגד כיבוש או הגמוניה, אלא מאבק על זכותנו לשרוד כעמים ערבים מלוכדים המחפשים פרויקט לאומני ערבי מתקדם מול הפרויקט הציוני הקולוניאלי שהקים את מדינת הנוכלים בלב הערבים בעולם, ואפילו נגד אותן קבוצות אסלאמיסטיות חברתיות פוליטיות.

הפתרון אינו טמון בהמתנה לפתרונות חיצוניים, אלא באיחוד שורות ועבודה על פרויקט ערבי מתקדם, עמיד ורציונלי, ששם את האינטרס של העמים הערביים מעל הכל. ההתנגדות היא לא רק נשק בידי לוחמים, אלא עמדה פוליטית, תרבותית ועממית הדוחה כניעה והכנעה.