עזה בעיצומה של מלחמה: עיצוב מחדש של גיאוגרפיה ודמוגרפיה

לאחר סיום ההסכם בלבנון, תשומת הלב מופנית שוב לרצועת עזה, במאמץ לקבוע את מאפייני עתידה, בתוך סצנה מדינית וצבאית מורכבת ביותר. למרות ההבדלים המהותיים בין המציאות הלבנונית לעזה, נראה כי ישנם ניסיונות בחוגים אזוריים ובינלאומיים לשאוב השראה מהמודל הלבנוני או לגבש גישה דומה שעשויה לסייע לעזה להתגבר על ההשלכות של מלחמת ההשמדה שאליה היא חשופה. .

הכתבה טוענת שעזה היא כבר לא רק שדה קרב, אלא שטח שבו גיאוגרפיה ודמוגרפיה משורטטים מחדש.

המלחמה המתמשכת והלחץ הצבאי הגובר, יחד עם המאמצים הישראליים לעצב מחדש את המציאות של הרצועה, חושפים ניסיונות לשנות באופן קיצוני את ההרכב הדמוגרפי והפוליטי של עזה. שינויים אלה אינם מוגבלים להרס של בתים ומתקנים בסיסיים, אלא מתרחבים לניסיונות מתמשכים להרוס את הזהות הלאומית הפלסטינית.

מה שקורה היום בעזה חורג מהסלמה צבאית חולפת, ונראה כניסיון לשרטט מחדש מפות בשטח. הדיבור על הקמת אזור חיץ בצפון הרצועה, המוצג כאמצעי ביטחון הכרחי, כולל איתותים ברורים של כוונות התיישבות ארוכות טווח. כוונות אלו באות לידי ביטוי בקיום שלוש ועידות התיישבות במהלך המלחמה וביקורים חוזרים ונשנים של שרים וחברי כנסת בצפון רצועת עזה, ובראשם שר השיכון הישראלי וראש גוש יהדות התורה המאוחד יצחק גולדקנופף. הביע את שאיפותיו להחיות את פרויקט ההתיישבות באזור.

למרות ההסלמה הישראלית לכאורה, הסצנה נותרה מורכבת יותר בתוך ישראל עצמה, שבה מתחרים חזונות שונים לגבי היום שאחרי המלחמה. ישנה מגמה מסורתית, קרובה לאליטה הצבאית והפוליטית הישנה, המזדהה עם העמדה האמריקאית הדוחה מכל וכל את הטלת שלטון צבאי ישיר על עזה. תנועה זו מאמינה שחזרה לשליטה מבצעית, תוך השארת חמאס בזירה בתנאים ספציפיים, עשויה להיות האפשרות המציאותית ביותר להימנע מצלילה לתוך ביצה עמוקה יותר.

מנגד, ישנה תנועה בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעלי בריתו, שסבורה שביטול סמכות חמאס מחייב הטלת שלטון צבאי מוחלט על רצועת עזה. תפיסה זו עומדת בפני אתגרים גדולים, לא רק בגלל הדחייה האמריקנית הנוקשה של רעיון זה, אלא גם בגלל שהצבא הישראלי עדיין לא הצליח להשיג מטרה זו מבחינה צבאית, למרות היקף ההרס שהטיל על התשתיות והאנושות בעזה. .

לאור הפילוג הישראלי הזה, ארצות הברית מבקשת ליישם תרחיש שלישי, החורג מהדואליות של חמאס או שלטון צבאי. תרחיש זה מבוסס על הפעלת לחץ צבאי אינטנסיבי כדי לאלץ את המשטרים הערביים לקחת אחריות בעזה, בין אם באמצעות ניהולה ביטחוני ואזרחי, או הקמת ישות פלסטינית חדשה פחות ממדינה. הרעיון האמריקני הבסיסי הוא ליצור ישות שברירית ופונקציונלית שאינה מהווה איום ביטחוני או דמוגרפי על ישראל, אלא נותנת לה הזדמנות להפריד את גורלה של עזה מהגדה המערבית, במסגרת פרויקט מדיני המשרטט לחלוטין. המאפיינים של הסוגיה הפלסטינית.

מה שקורה היום בעזה חורג מעצם ההרס של תשתיות ומתקנים; זה נופל במסגרת של אסטרטגיה עמוקה ומסוכנת יותר המכונה "צריבה של התודעה". אסטרטגיה זו שמה לה למטרה לערער בהדרגה את הזהות הלאומית הפלסטינית, באמצעות ניסיונות למחוק את המאפיינים התרבותיים והגיאוגרפיים המגדירים את נוכחותם של פלסטינים ברצועת עזה.

העניין אינו מסתכם רק בהרס בתים ומתקנים, אלא מתרחב לניסיון לעצב מחדש את התודעה הקולקטיבית של הפלסטינים, כעקירה פנימית בכפייה, שנראה כאילו הפכה לחלק מהמציאות היומיומית של תושבי רצועת עזה. , עולה בקנה אחד עם המאמצים הישראלים למחוק את הזהות המרחבית והתרבותית של עזה, ולהפוך אותה לאזור ריק ואסור. זוהי אחת מנקודות הציון שאנשיה מכירים במשך עשרות שנים, כמו גם עקירה חיצונית מרצון בעזה. עָתִידִי.

האירוניה הכואבת היא שכמה משטרים באזור עשויים להיראות שותפים, אם כי בעקיפין, בסיוע לפרויקטים אלה, באמצעות ניסיונות לפייס את ארצות הברית וחיפוש אחר הישגים פוליטיים צרים. משטרים אלו עשויים להאמין כי מעורבות בניהול או שיקום עזה יכולה להציל אותם מלחצים אמריקאים, אך בכך הם תורמים להנצחת מציאות הכיבוש ולהחלשת הדרישות הלאומיות הפלסטיניות.

הסצנה בעזה מעמידה את כולם בפני מבחן היסטורי. ישראל לא מסתירה את כוונותיה לשנות באופן קיצוני את המציאות ברצועת עזה, בעוד מעצמות בינלאומיות מחפשות אחר התנחלויות שעשויות לשרת את האינטרסים האסטרטגיים שלהן. לאור מציאות זו נותרה השאלה פתוחה לגבי יכולתם של הפלסטינים לגבש חזון מאוחד להתמודדות עם הפלישה הזו המאיימת לא רק על הגיאוגרפיה של עזה, אלא גם על עתיד הגדה המערבית והשטחים שנכבשו ב-1948. עזה. היא לא רק חזית מלחמה, אלא הפכה למעבדה לניסויים מדיניים וצבאיים שעשויים לקבוע את המאפיינים של הסוגיה הפלסטינית לעשורים הבאים.