המשכילים וההתנגדות

סופרים רבים התעמקו בעניין האינטלקטואל ויחסיו עם הסמכות או ההמונים, והתייחסו לתפקידו ולמה שצריך לעשות, והרחו על קביעת מפרטים עבורו. הם מילאו את גרמשי, למשל, בניתוח ואזכור, והדגישו הרעיון של מחויבות ויישור קו עם ההתנגדות... והדיבורים המשיכו להתפוצץ פה ושם.

אנו אומרים: יש ברית והיתוך עמוק וטבעי בין האינטלקטואל למהפכה, במובן הרחב ביותר. האינטלקטואל אינו ראוי לתואר זה אלא אם כן הוא מוטה לחלוטין וללא תנאי כלפי העם ובעיותיו מול כל האויבים. זה לא קשור לתקופה מסוימת או לתקופה של מהפכה והתנגדות, כפי שהאינטלקטואל תמיד מוטה כלפי עמו ושאיפותיהם, עסוק בשני דברים לפחות: הראשון שבהם הוא יישור קו עם העם, השני הוא לבטא, באמצעות היצירתיות שלו, את הרוח של (עמו), כלומר. , העם וחלומותיו, הרחק מסיעות, אזוריות וגחמות פוליטיות. באינטלקטואל כאן אני מתכוון לכל מי שעסוק ביצירתיות, מבלי להזניח אף אחת מצורותיה.

אולי האינטלקטואל, שעדיין נצור על ידי השלטונות, המפלגות, הפוליטיקאים, אנשי השבט, הגיאוגרפיה, הדת הפונקציונלית והקיצוניים, נקלט וקבל מונופול על ידי "הרשויות" הנוהגות בכל צורות הפחדה, הפלות וניכור. הכוונה היא שהאינטלקטואל מופל על ידי הכנסתו לתבניות של מונוטוניות וקודיפיקציה, כיוון שהוא נאלץ תחת עול עבודתו, רדיפה אחר פרנסה ופחד לעבודתו, ומוטלות נוסחאות פוליטיות, חברתיות ואינטלקטואליות. אותו, כך שהוא מאמין בהם, יאמץ אותם ומתבסס על הכללתם.

עם זאת, אני רואה אצל רבים שיש שלוש תרבויות: תרבות פסיבית, עוד תרבות השתתפותית ויוזמה שלישית, והאינטלקטואל קרוב יותר ליוזמה ולהשתתפות כשהוא מבטא את היצירתיות שלו בעודו נמצא במרחק מכל המוכן, מראש -רשויות פוליטיות, לשוניות ואינטלקטואליות מוכנות, אקסטרווגנטיות ופשיסטיות.

האינטלקטואל שחי ללא מנופים, חוקים להגנה עליו ומרחב פנוי נאבק להשיג את מטרתו, כי היצירתיות היא הקרקע האחרונה שעליה הוא יכול לחלום, ולשאוף לראות את עקרונותיו ושאיפותיו בדרך למימוש ונוכחות.

האדם היוצר קרוב יותר לחופש כאשר הוא ממשיך את תפקידו בהתיישרות עם אנשים ובביטוים, כלומר יצירתיות היא חופש. אבל אם היוצר מפסיק את משימתו, הוא עוצר את החופש, ונכנס לחשכת העבדות, אני מתכוון לעבדות המציאות הנשלטת על ידי אחיזת המשטר הסמכותי, יהיה אשר יהיה!

ובכל התנגדות שאנו רואים, והתמודדות של הכיבוש או המשטר המדכא, מובן מאליו שהאדם היוצר, עם תכונותיו המכריעות, עומד איתה ועם העם ללא עוררין דיבור האינטלקטואל הוקעה, הוקעה ונחישות חסרת אונים, אלא הוא חייב לצלול לתוך ליבה של האש, להזיז את ידיה ולהצביע עליהן כדי להרוג אותה, לחדד את הרוחות, ולפתוח חזיתות לרוחבה הבוערת והזוהרת למה זה נראה מוזר כשהיוצר מיישר קו עם המשטר או האויב, או מצדיק אותם, או מטיל ספק באלה שמתנגדים, כי היוצר, כאן, מאבד את הצד האינטואיטיבי, האוטומטי והטבעי של דרישות עמדתו. והיוצר גם כאן, הוא נתון לפיתוי או להפחדה, כלומר הוא נקנה או הושתק בכוח והוצא לשוליים אם תהליך הקנייה שלו יושלם, היוצר יאבד את העמוד החשוב ביותר שלו מאפיינים, שהוא "מצפון", ובהיעדרו הוא יאבד את איכות היצירתיות, כי התוכן של היצירתיות שלו הוא שקרי זה לא אמיתי, מתעתע, צבוע, או צבוע במקרה הטוב. עם זאת, אם היא תוחרם, נרדפת ומוגשת, אז היא תאבד את אחת התכונות החשובות ביותר של יצירתיות, שהיא היכולת להתעמת, לחדור, לחדור ולאתגר, שהיא תעוזה אידיאולוגית או אומץ והתעלות אינטלקטואלית.

ראינו הרבה אינטלקטואלים "עצמאיים" שלא אמרו מילה אחת על המתרחש, ולא היה קשר בינם לבין האירועים הנוראיים הנוכחיים! מה הופך את האנשים הללו לכפיפים ומשלמים למוסד החשוד, לחוץ, וממלאים עבורו תפקיד קוסמטי! הם משאירים חלל כואב. מה שמוזר, בשלב זה, הוא שמספר "חשוב" של אינטלקטואלים מזדהים עם, מאמצים ומתקרבים להתאחד, עם ההצהרות האוריינטליסטיות, השקריות והבלתי צודקות של המערב, בחיפוש אחר פירורים...מה הופך את האינטלקטואלי הזה. ריק לחלוטין מתוכן, ומנוכר משורשיו. האנשים האלה חשבו שההכרה של התרבות השלטת בהם תביא להם נוכחות אבל הם שוכחים שהאינטלקטואל חייב להיות מצפונו של עמו, וביטוי השאיפות והחלומות של אומתו, כי הוא אינו עצמאי מולו! הטבח, ואין לו את המותרות של נייטרליות, והוא יאבד את מוצקותו המוסרית, וההיסטוריה תחקור אותו. אין לנו צורך במודעות הקוגניטיבית שלו, במשמעויות התרבותיות או בהצעות האסתטיות שלו.

כמו כן, ההטיה של היוצר כלפי משפחתו וקהל שלו אינה רק אהדה, ככל שזוהי עמדה נחרצת, עקרונית ונחרצת שיש להוכיח, בכל הנסיבות.

לעתים קרובות היוצר האמיתי, האמיץ, יישר קו עם המהפכה, שנמצאת במבשריה הראשונים, כי זה מקומו הטבעי והתפקיד המצופה ממנו, כי הציבור רואה בו בעלים טבעי של תפקיד זה, ולגבש מנוף, מדריך, תמיכה, מחדד ומגנט לציבור, וכאן היוצר הוא חלוץ, שמקדיש לעצמו את המאפיין הזה, מגיע לו. באשר לאדם היוצר בשלב המהפכה ובמהלך התפרצותה, הוא נמצא בשלב מיון חדש, כי העניין אינו עוד תיאוריה ונקיטת עמדה מילולית או סולידריות חופשית, אלא מעורבות ישירה ואינטימית במהפכה עצמה. זה לצד זה עם כל האנשים, ועם היכולות השונות המייחדות את האדם היצירתי. אם הוא מוזיקאי, אז הוא חייב לנגן בשביל המהפכה, אם הוא משורר, אז הוא חייב לשיר בשבילה, אם הוא תיאורטיקן, אז הוא חייב לעמוד עם זה ללא עמימות או אי בהירות, ואם הוא שחקן , אז הוא חייב להפוך את הריבועים לבמה עבור עצמו ועבור הקהל שלו, להעמיק את הקשר שלו איתם ואת המיזוג שלו עם כל הפרטים שלהם. כאן, אסור להסתפק בעמדות התיאורטיות שלקח לפני המהפכה, אחרת המחדש יופיע דו-פרצופי, או שהוא משמיע הצהרות ללא היגיון, ושנכשל במבחן המעשי הראשון.

נשים לב לעובדה שמודעות קולקטיבית בזמן מהפכה היא מודעות מובחנת, ושונה ממנה במצבים טיפוסיים ומונוטוניים, משום שמודעות במצבים רגילים עשויה להיות מכוונת או שולל על ידי התקשורת או אחרים, אך בשלב המהפכה, התנגדות ועימות, המודעות פועמת, חיה, חופשית וערנית, ולכן העמדה מה שמובע אינו בדיקת מצפון, אלא מיון שיש לו זכות לתגובה נחרצת נטולת חנופה, בינוניות או הצדקה. כלומר, לתודעה הקולקטיבית יש את הזכות להגיב לאלה שעשו אותה דמוניסטית, עיוותו אותה והאשימו אותה ברעות, אבסורד והרפתקאות, בהכפשה של השליט או הכיבוש, יהיו ההצדקות וההפצרות העלובות אשר יהיו. העניין אינו מחלוקת על דעה או הרשעות, אלא הבחנה בין אמת לשקר אין מקום לדיון. זהו חופש הדעה, או זכותו של כל אזרח או יוצר לנקוט בעמדה הנראית לו לנכונה או להתיישר לכאן או לכאן, כי החופש הוא ערך נשגב שקיים רק עם האמת ומול השקר.

העמדות השבורות של חלק מ"הפעילים וההוגים היצירתיים המובילים" מעידות על פיצול אותנטי באישיותם, ושהעומס הקוגניטיבי שלהם דומה יותר לעומס של תיקי אוכף על גב סוס, או קרוב יותר לתיק של מיכל מאשר ל- חושב או מדריך זהיר, כי הם "לועגים" עם האמירה הפלסטינית, ומנסים. הוא צוחק על סנטרם של אנשים פשוטים כשהם מכסים עובדות שאי אפשר לכסות.

אני שואל: מאיפה האנשים האלה מביאים את התרבות, היצירתיות והגישות שלהם, אם הם לא נובעים מהאותנטיות והאמת של חברה חיה, עתיקה ומתפתחת? האם האנשים האלה חיכו להתנגדות שתצא ממסדרונות התיאום, ההתמערבות והניכור, או ממרחביהם של שליטים מנורמלים, או שודדים יורשים של עושר והיסטוריה אפלים יותר מחושך ופחם? או שמא על ההתנגדות להעלות את סיסמאותיהם של אנשי כספים ואינטרסים חשופים או לנפילה המהדהדת לכתות ולאינטרסים של כמה מדינות באזור ולתיאוריות של קטיעה, רצח אב או טיהור ההיסטוריה?

פילוסופיה, באופן כללי, היא אחד מביטויי התודעה האנושית, אך היא נובעת, במקורה, מהבנה עמוקה המחברת בין הפרטי לציבורי, בעוד שאנו רואים כאן את "ההוגה היצירתי" השבור חוצה את זהות העצמי, שהוא הפרטי, ומבטל אותו, מרחיק אותו משורשיו העמוקים והאמיתיים, ורוצה. זה יוחלף בפילוסופיה של האדם הרחוק והפשוט, או הכללת האדם באויבו, באמתלה. של אי הנצחת הקונפליקט... שהוא מלכתחילה בלתי ניתן לחלוקה... לכל פילוסופיה יש מהות משלה, כלומר התרבות שלנו, ההתנגדות שלנו והפילוסופיה שלנו נובעות מעצמנו, ונוצרות במרחב שלנו על ידי השזירה שלה הסביבה, להגיע לאדם עם טעם ותכונות משלו, ובאופן שמשיג את שאיפותיו ההוגנות.