החייאת יוזמת השלום הערבית היא הדרך הטובה ביותר לסיים את המלחמה

לאחר שמונה חודשים של מלחמתה האכזרית של ישראל בעזה, ארצות הברית, בעלות בריתה האירופיות ומעצמות עולמיות מובילות אחרות הגיעו לגבולן. בנוסף לרמה נוראית של הרג אזרחים - עם ממצאי האו"ם שיותר מ-37,000 בני אדם נהרגו ו-78,000 נפצעו במלחמה נכון לאמצע יוני - נשלל מהעזתים מזון ושירותי בריאות בסיסיים, והם נאלצים ללא הרף לעקור. , כמו יותר ויותר הקרקע שלהם נהרס. האוניברסיטאות בעזה נהרסו ומערכת החינוך שלה התפוררה. מחלות זיהומיות התפשטו במהירות, ושיעורי תמותת הילדים עלו. אין מקום בטוח.

בניסיון לסיים את המלחמה הכריז נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על תוכנית להפסקת אש ושחרור בני ערובה, שלדבריו גובשה על ידי חברי מועצת המלחמה הישראלית וצריכה להיות מקובלת על שני הצדדים. ב-10 ביוני אישרה מועצת הביטחון של האו"ם את התוכנית בהצבעה של 14-0, כאשר רוסיה נמנעה. עם זאת, למרות הקונצנזוס הבינלאומי הנדיר הזה, המלחמה נמשכת. חמאס אמר כי הוא מברך על התוכנית באופן עקרוני, וביקש כמה הבהרות לפני תמיכה מלאה בה. המפתיעה ביותר לצופים רבים היא התנגדותה של ממשלת ישראל עצמה לתוכנית, למרות שממשל ביידן טוען שתנאיה הם מונחים ישראליים.

למעשה, הסיבות של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לסירוב לסיים את המלחמה ברורות: אם יאמץ הפסקת אש, קואליציית הימין שלו תקרוס, והוא יעמוד בפני בחירות שככל הנראה יפסיד. בתוצאה כזו, הוא גם ייאלץ לעמוד לדין באשמת שחיתות. יתרה מכך, הפסקת אש גם תאלץ את נתניהו להתעמת עם מה שיבוא אחר כך וכישלונו להציג תוכנית ישימה לעזה שלאחר המלחמה וכיצד יש לנהל אותה כפי שביקשה וושינגטון. זו בעיה שמועצת המלחמה שלו העלה שוב ושוב. ואכן, חוסר נכונותו של נתניהו לנסח תוכנית כזו היא שגרמה להתפטרותם של שני חברים בולטים במועצת המלחמה שלו, בני גנץ וגדי אייזנקוט, ב-9 ביוני, וכעת מועצת המלחמה פורקה לחלוטין.

כישלונה של ממשלת ישראל לחשוב בהיגיון על פתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי גובה מחיר כבד - ולא רק לפלסטינים. ישראל כבר מוצאת את עצמה מבודדת יותר ויותר במועצת הביטחון של האו"ם, בבירות המערב ובוושינגטון. על ידי הארכת סבלם של פלסטינים רבים, היא מסכנת את יחסיה עם שותפים ערביים. במקביל, המלחמה, שכבר התרחבה לגבולה הצפוני של ישראל ועד לים סוף, מערערת את היציבות במזרח התיכון הגדול.

זה טרגי במיוחד מכיוון שהדרך לשלום אינה קשה ואינה מסובכת להבנה. בחמש השנים שבהן ביליתי כראש ממשלה פלסטיני, הבנתי שמה שצריך זה אומץ והתמדה, במיוחד מהקהילה הבינלאומית. שלום בר קיימא, שהוא הצעד הראשון לכל תוכנית שלאחר המלחמה בעזה, חייב לתת מענה לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. כל הסדרי ממשל חייבים להיות מתוכננים ומובלים על ידי פלסטינים במקום להכפה מבחוץ. היא חייבת לקבל תמיכה חזקה ממדינות ערב ותמיכה בינלאומית. היא חייבת לספק מנהיגות פלסטינית מאוחדת ונתיב למדינה, תוך מענה לצורכי הביטחון של הפלסטינים והישראלים כאחד, ולסלול את הדרך לשלום וביטחון אזוריים. השגת הדרישות הללו עשויה להיראות כמו אתגר מרתיע, אבל יש כבר מודל כיצד להשיגו: יוזמת השלום הערבית ארוכת השנים, שאושרה שוב ושוב על ידי ממשלות ברחבי המזרח התיכון, כמו גם מעצמות מובילות בעולם.

התוכנית הגדולה לערב הסעודית
למרות שלא הוזכרה הרבה בחודשים האחרונים, יוזמת השלום הערבית קמה מתוך משבר שהיה דומה במובנים רבים לזה שהמזרח התיכון מתמודד איתו היום. בתחילת 2002, התהליך שהוקם בהסכמי אוסלו ב-1993 קרס, והאזור נקלע לסערה ולאלימות. התגובה הצבאית הישראלית לאינתיפאדה השנייה הובילה ללחימה אינטנסיבית בגדה המערבית, עם מספר רב של נפגעים אזרחים פלסטינים, וארצות הברית ניסתה, ללא הצלחה, להשיג הפסקת אש. אלפי פלסטינים נהרגו וכ-28,000 נפצעו; גם מאות ישראלים איבדו את חייהם. במקום לחפש פיוס עם שכנותיה הפלסטיניות, ישראל החלה לבנות חומת הפרדה בגדה המערבית, הממוקמת ברובה בתוך השטחים הפלסטינים הכבושים - מחסום שבית הדין הבינלאומי לצדק, בהחלטה מאוחרת יותר מ-2004, מצא ששולל את זכותם לפלסטינים הגדרה עצמית וזכויות אחרות הבסיסיות ומפרה את המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

כדי לסיים את שפיכות הדמים ההולכת וגוברת ולפתור אחת ולתמיד את המניעים הבסיסיים של הסכסוך, יורש העצר הסעודי עבדאללה הציג פתרון נועז. על פי המסגרת שהציג לפסגת הליגה הערבית במרץ 2002, העולם הערבי ינקוט בצעד יוצא דופן של הכרה בישראל בגבולות 1967 - סיכוי שנראה עד אז בלתי מתקבל על הדעת - בתנאי שישראל תסיים את כיבושה של אדמות ערביות וקבלת הקמת מדינה פלסטינית ריבונית במזרח ירושלים, בעזה ובגדה המערבית. "רק בהקשר של שלום אמיתי יכולים יחסים נורמליים לפרוח בין עמי האזור ולאפשר לאזור להמשיך בפיתוח במקום במלחמה", אמר יורש העצר.

כדי ליישם את המטרות הללו, התוכנית קראה לנסיגה של הצבא הישראלי לגבולות שהיו קיימים לפני מלחמת יוני 1967. התוכנית קראה גם למזרח ירושלים להיות בירת המדינה הפלסטינית החדשה, ולשני הצדדים להגיע הסדר "מוסכם" של סוגיית הפליטים הפלסטינים בהתבסס על החלטה מס' 194 של האו"ם. בתמורה, התוכנית תאפשר שילוב מלא של ישראל באזור, נורמליזציה של היחסים עם העולם הערבי, וסיום לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. כדי ליישם את הצעדים הללו ולהניח את היסודות למדינה פלסטינית, התוכנית קראה להקמת ועדה מיוחדת של כמה מחברי הליגה הערבית בתמיכת האיחוד האירופי, רוסיה, האו"ם וארה"ב.

בתוך הסכסוך השורשי הזה, היו שהניחו כי יהיה קשה להשיג תמיכה רחבה במסגרת הסעודית. עם זאת, בפסגת ביירות אושרה התוכנית פה אחד על ידי כל חברי הליגה הערבית הנוכחים, כולל מדינות רבות שמעולם לא הכירו בישראל. בשנת 2003, התוכנית - הידועה כיום כיוזמת השלום הערבית - הוכרה במה שמכונה מפת הדרכים לשלום שהוצגה במשותף על ידי האיחוד האירופי, רוסיה, האו"ם וארה"ב. היוזמה אומצה מחדש בפסגת הליגה הערבית 2007 בריאד, וזכתה לתמיכה חוזרת ונשנית מהארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, הכולל 57 מדינות ערביות ומוסלמיות, כולל איראן. בדצמבר 2017, בהצהרה שנחתמה על ידי נשיא איראן חסן רוחאני לצד מנהיגים אחרים, אישר הארגון לשיתוף פעולה איסלמי את תמיכתו בפתרון שתי מדינות העולה בקנה אחד עם יוזמת השלום הערבית משנת 2002 הסכסוך הישראלי אפילו עם כמה מאויביו המושרשים ביותר.

למרבה הצער, אף אחת מהאישורים הרבים הללו לא הביאה את התוכנית למימוש. ראשית, היוזמה לא נשקללה ברצינות על ידי ממשלת ישראל, שלא הייתה בלחץ לקבלה ושעודדה בנסיגתה מהצעות השלום בשל היעדר השתתפותה של ארה"ב. בניסיון לקדם את היוזמה, קרא הנשיא אבו מאזן לפרסם את הנוסח המלא של התוכנית בעיתון הישראלי "הארץ" בתרגום לעברית, וכן בוושינגטון פוסט. כשעבאס הזכיר זאת בגאווה בפני נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, הנשיא הגיב בקרירות והציע לאבו מאזן לחסוך את כספו.

אבל בתוך הקטסטרופה הנוכחית בעזה - המלחמה ההרסנית ביותר לשני הצדדים זה עשרות שנים - חומות אבן כבר לא יכולות לעמוד בדרך. יוזמת השלום הערבית מציעה את הבסיס המבטיח ביותר לסיום המלחמה עם תוכנית שכל הצדדים יכולים להסכים לה. לכן, חיוני שארצות הברית תאמץ את מסגרת EITI ותעבוד עם שותפים אחרים כדי להבטיח את יישומו. ניתן לעשות זאת באמצעות כנס בינלאומי בשיתוף ממלכת סעודיה ומדינות ערב הרלוונטיות. אם וושינגטון תתמוך בתוקף בתוכנית כזו בתמיכה חזקה של מדינות ערביות מובילות ובעלות ברית בינלאומיות, יהיה קשה מאוד לישראל לדחות אותה על הסף. יתרה מכך, בתקופה שבה ממשל ביידן מחפש נואשות לפריצת דרך בנורמליזציה של יחסי סעודיה-ישראל, הסעודים מחפשים סוף לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפלסטינים שואפים להגדרה עצמית, וישראל מבקשת להתייצב. הביטחון שלה עם האזור, יוזמת השלום הערבית היא win-win.