הצבא והממשל הישראלי: מאבק האסטרטגיה והמעמד

התגלעה מחלוקת בין הממסד הצבאי לממשלת ישראל על עתיד המלחמה ברצועת עזה. הצבא סבור שהמבצעים הצבאיים מיצו את מטרותיהם, ושאין ביכולתו להשיג יותר ממה שהשיג, וכל המשך פעולות לא יביא לתוצאות חדשות אלא יגדיל את ההפסדים ללא הועיל. תפיסה זו אינה מקובלת על הממשלה, ואף אחד בה לא רוצה לחשוב על כך, במיוחד עם ממשלת ימין קיצוני, "מלנה", כפי שהיא מכונה בישראל.

לאור חוסר ההתפשרות של הממשלה, ניסה הצבא במהלך השבועיים האחרונים לגייס את דעת הקהל הישראלית באופן ישיר ועקיף כדי להפעיל לחץ על הממשלה, וניתן לעקוב אחר שורה של צעדים שנקט על מנת להעביר בהדרגה את תפיסתו את החברה. .

כך למשל, הצבא קבע כי לא ניתן לשחרר עצירים ישראלים במבצעים צבאיים, למרות הצלחתם של חלק מהמבצעים פה ושם, במיוחד לאחר שנתניהו השתמש במבצע נוסייראת למטרות פוליטיות כדי להגביר את הפופולריות שלו ולשבש את הסכם החליפין. הצבא גם ניסה ליישם שביתת נשק טקטית ברפיח במהלך עיד אל-אדחא, אך הממשלה התנגדה לכך בתוקף; במטרה להעביר מסר שאין צורך להמשיך בפעילות צבאית, ואפשרית עצירה זמנית.

עוד הצהיר הצבא כי אינו יכול לפתוח בעימות כולל עם חיזבאללה מבלי לסיים את הפעולות ברפיח וברצועת עזה בכלל, וקרא תיגר על הממשלה בהכרזה כי חיסול תנועת חמאס אינו אפשרי וכי היא חלק מהעם הפלסטיני. , שעורר את זעמו כלפיה בצורה חסרת תקדים, כי מהתנגדות למגמותיה, המלחמה תימשך עד לחיסול תנועת החמאס.

ההסלמה של הצבא באתגר שלו לממשלה התרחשה במספר הקשרים פוליטיים, כולל:

ראשית, הצלחת נתניהו לדחוק לשוליים את נושא השגת הסכם להפסקת המלחמה והחלפת שבויים, הנתמכת בעמדה אמריקאית שהאשימה את חמאס בסיכול ההצעה האמריקאית, אותה ניצל נתניהו היטב.

שנית, מפלגת "מחנה המדינה" בראשות בני גנץ עזבה את הממשלה, מה שהחליש את הקול הפרו-צבאי במועצת המלחמה, כך שהצבא נשאר לבד למעט תמיכת שר הביטחון יואב גלנט.

שלישית, פירוק מועצת המלחמה והחלפתה במועצה מייעצת הנושאת את דעותיו של נתניהו, ובן גביר, שגם עוין את הצבא, עשוי להצטרף אליה.

רביעית, הממשלה מאמצת שתי טיוטות חוקים הסותרות את עמדת הצבא והצעותיו, כלומר חוק המילואים וחוק גיוס חרדים.

לגבי נקודה אחרונה זו, מוסמך משרד הביטחון (בתיאום עם הצבא) להגיש טיוטות חוקים הנוגעות למוסד הצבאי. משרד הביטחון הגיש כבר בפברואר הצעת חוק מילואים; במטרה לשפר את מערך המילואים בצבא, אך הצבא דרש להרחיב את הגיוס ה"חרדי". ליצור איזון בין חוק המילואים לחוק הגיוס לחרדים. אלא שהממשלה התעלמה מהדרישה הזו, וניסתה להגיע לאיזון מסוג אחר באמצעות הפחתת גיל הפטור משירות מילואים ל-41 שנים, ואימוץ חוק קודם שלא תרם להרחבת הגיוס לחרדים.

המקור העיקרי לחוסר ההסכמה הוא עמדת הצבא, המבקש לסיים את המבצעים הצבאיים לאחר מיצוי יעדיהם. בצבא מאמינים כי על הממשלה להציג חזון מדיני המשלים את הדרך הצבאית להשגת יעדי המלחמה, בעוד שהממשלה סבורה כי המשך הפעולות הצבאיות הוא המטרה בפני עצמה.

הצבא החל להבין שהחזון הפוליטי היחיד שיש לממשלה הוא להשאיר אותו ברצועת עזה. לסלול את הדרך לשלטון צבאי ישראלי שעשוי להקל על החזרת פרויקט ההתנחלויות ברצועת עזה. לפיכך, מטרות המלחמה מנקודת מבטו של הצבא עברו מהשגת האינטרסים הביטחוניים הלאומיים של ישראל להשגת המטרות האידיאולוגיות של הימין.

אם לחץ בינלאומי, מחאות המוניות ולחץ החזית הצפונית לא הצליחו להניא את הממשלה ממסלולה, הצבא ראה שנותרה לו רק אפשרות אחת, והיא ללכת אל דעת הקהל כדי לשדר את הרשעותיו במישרין ובעקיפין. במיוחד מאז שסקרים מגלים כי הוא חזר לאמון הציבור, לאחר כישלונו ב-7 באוקטובר, הגיע למקום הראשון בסקר מדד הדמוקרטיה 2024 שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, והשיג את אמון הציבור, בעוד ראש הממשלה. השר הגיע למקום השני עם מרווח גדול של 52%.

יש נקודה שאי אפשר להתעלם ממנה בניתוח היחסים בין המוסד הצבאי לממשלה הנוכחית, והיא נוגעת להפיכת הצבא ל"קבלן" ליישום מדיניות הממשלה. הדילמה היא שחוק יסוד הצבא משנת 1976 מגדיר את תפקידו ביישום מדיניות הממשלה, ולכן הממשלה הנוכחית אינה מפרה את החוק. אבל לפני כן, הצבא לא היה רק קבלן שמבצע פקודות לפי מה שנקבע בחוק זה, אלא הוא היה שותף לקביעת מדיניות הממשלה בענייני מלחמה, והוא השפיע על החלטותיה. הוא איבד את התפקיד הזה תחת הממשלה הזו, והשחיקה במעמדו הגיעה לשיאה.

האירוניה היא שהצבא נשאר משפיע כשממשלות ישראל התמלאו בגנרלים לשעבר, בעוד מעמדו והשפעתו הולכים ונשחקים בממשלה שיש לה רק גנרל אחד, ואשר חבריה המשפיעים לא שירתו בצבא: (בן גביר, סמוטריץ', וראשי המפלגות הדתיות החרדיות). זה מסביר את זעמם של מנהיגיה על דחיית חוקי הגיוס, שכן מי שלא ממלא שירות צבאי בגלל אמונתם הדתית אחראי לקבל החלטות לגבי כוחו ומשאבי האנוש של הצבא.