היהירות הישראלית שיצרה את 7 באוקטובר

אחת המטרות המרכזיות שהשיגה תנועת חמאס במלחמה זו היא להחיות את העניין הפלסטיני, ולהוכיח שההרתעה שבה התפארה ישראל כערובה לביטחונה, להמשיך בכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות ולערער את הפלסטיני. חלום על שחרור לאומי, חשוף לשבר כל עוד נמשך המאבק הפלסטיני.

ללא קשר לסיבות האובייקטיביות הרבות שהובילו לפרוץ מלחמת 7 באוקטובר, כולן מתכנסות לסיבה בסיסית אחת, והיא היוהרה הישראלית. התוצאה של שמונה עשורים של סכסוך מלמדת כיצד היהירות הזו, שנועדה להעניש פלסטינים על אימוץ אופציית המאבק מול הכיבוש, היא למעשה אחת החולשות הגדולות של ישראל.

יהירות זו גרמה לפלסטינים עלויות גדולות, אך לא הצליחה להכניע אותם ולאלץ אותם לנטוש את אופציית המאבק הלאומי. לעומת זאת, תחושת הכוח שהעניקה לפרויקט הכיבוש הייתה לרוב מטעה. מצד אחד, היא מעולם לא הצליחה לצרוב את התודעה הפלסטינית. מצד שני, ישראל השלתה את עצמה ביכולתה להפוך למדינה נורמלית ללא צורך בשלום עם הפלסטינים על בסיס פתרון שתי המדינות.

בהסתכלות על ההקשר של היהירות הישראלית, זה לא הותיר ברירה לפלסטינים להביע את מטרתם בכוח אלא לנקוט באמצעים שעולים להם.

בנקודות המפנה ההיסטוריות הגדולות שעברה הסוגיה הפלסטינית, הפלסטינים התרגלו לשלם עלויות כאלה. הסיבה היא פשוט שהם לא קטפו אלא אכזבה מאמצעים אחרים שפחות יקרים להם מבחינת דם וסבל, כמו אופציית השלום.

בעוד אש"ף אימץ את אופציית השלום בתקווה להגיע אליה, ישראל מצאה בה דרך זולה יותר להאריך את כיבוש השטחים הפלסטיניים, להרחיב את פרויקט ההתנחלויות שלה ולתדלק את הפילוג הפלסטיני. כל זה היה מתכון להמשך ניהול הסכסוך כפי שישראל העדיפה.

תוצאותיהם של שלושה עשורים של סכסוך מאז חתמה הרשות הפלסטינית על הסכמי אוסלו עם ישראל ב-1993 מוכיחות כי אופציית השלום הפלסטינית המבוססת על ניתוק ממאבק רק הובילה להארכת סבלם של הפלסטינים עם הכיבוש. היא גם הפכה את ארגון השחרור הלאומי מארגון שתפקידו להשיג שחרור, לכלי גרידא לניהול הכיבוש בשטחים הפלסטיניים.

אולם, המכשול העיקרי להשגת שחרור פלסטיני לא היה בבחירות של ארגון השחרור הלאומי או בחלוקת השורות הלאומיות הפלסטיניות, כפי שהיה בישראל עצמה.

זו עובדה שדווקא המערב מתעלם מלהכיר בה. החזקת ההתנגדות הפלסטינית אחראית למלחמת ה-7 באוקטובר לא רק קופצת על עובדה זו, אלא משמשת גם כאמצעי לכסות על תפקידו של המערב בהארכת סבלם של הפלסטינים עם הכיבוש, ולהכפיל את המשיכה של היהירות במדיניות הישראלית. .

הניסיון להעניש פלסטינים על הבחירות שנאלצו לעשות כדי להראות שזכויותיהם הלגיטימיות לשחרור הן נצחיות משמש מתכון ליהירות ישראלית.
מה שחשוב היום הוא לא לשכנע את הפלסטינים לנטוש את גישת ההתנגדות והמאבק רק על ידי הקמת מדינה פלסטינית. כי הם כבר נלחמים כדי להשיג את המטרה הזו. גם לא חשוב לשחזר את אש"ף אם תהליך זה נועד להונות את הפלסטינים שוב למדינה, שמציאות הכיבוש כיום אינה מעידה על כך שניתן יהיה להשיגה בעתיד הנראה לעין. עוד יותר חשוב מכל זה הוא לאלץ את ישראל לנטוש את היהירות שלה.

מלחמת 7 באוקטובר חיזקה שלוש עובדות מרכזיות בסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

הראשון: היהירות הישראלית רק הובילה להתארכות הסכסוך הזה ולחסימת האופק לשלום.
שנית: חיזוק האמונה של פלסטינים רחבים שהתנגדות היא צורך ולא אופציה אם הם רוצים לשמור על מטרתם בחיים.
שלישית: ישראל לא יכולה להפוך יום אחד למדינה נורמלית הנהנית מביטחון ומשולבת בסביבתה אם הפלסטינים לא ישיגו את מדינתם.
אם העולם לא יטפל בעובדות הללו כראוי לאחר עידן ה-7 באוקטובר, המלחמה הזו בוודאי לא תהיה האחרונה במהלך הסכסוך הזה.

ההשפעות העתידיות של הסכסוך על הביטחון האזורי והעולמי יהיו מסוכנות יותר מההשפעות הנוכחיות של מלחמה זו. הרעיון שישראל מסוגלת, לאחר המלחמה הזו, לנהל מחדש את הסכסוך שלה עם הפלסטינים כפי שעשתה בעבר, התנתק מהמציאות החדשה שצצה מה-7 באוקטובר.

נשיאים אמריקאים רבים, מנהיגים מערביים ואזוריים השקיעו עשרות שנים במחשבה כיצד הסכסוך הזה עלול להסתיים.

עם זאת, הנקודה הבסיסית המהווה בסיס מתאים ואפקטיבי יותר לחשיבה בונה על פרויקטים של פתרונות לסכסוך הפלסטיני-ישראלי מתחילה בהתמקדות באופן שבו היא פועלת לצמצום נטיית היוהרה במדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. כי זו הדרך היחידה של הישראלים להבין שהכיבוש שלהם לא יכול להימשך לנצח, ושהעלויות עבורם הופכות עם הזמן לאיום קיומי על ישראל עצמה.

כשנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ביקר בישראל לאחר פרוץ המלחמה, הוא יעץ למנהיגי ישראל להימנע מלחזור על הטעות שעשתה ארצות הברית לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, כאשר היא האמינה ששימוש בכוח לבדו יכול לחסל את הקיצוניות.

למרות שפנייתו של ביידן להשוואה זו הייתה מטעה; מכיוון שביקש להפליל את המאבק הלאומי הפלסטיני הלגיטימי ולמקם אותו באותו עמוד עם הקיצוניות, הוא היה מציאותי בכך שחיזק את העובדה שההתנשאות הישראלית קצרה תוצאות דומות לאלו שקצרה היהירות האמריקאית באפגניסטן ובעיראק.