שינה ארוכה של יוני

למרות שהתבוסה ב-5 ביוני 1967 מבוגרת ממני בחמש שנים, אני עדיין רואה אותה רעננה וחמה, כוח העבודה שלה לא התקרר, הדם הזורם מהעקבים שלה לא התייבש, השליה שלה לא התכווצה, ו הנשיפות והשאיפות המתנשפות שלה לא שככו. טרי, אני מרגיש כמו פצע זרוע מלח וזכוכית מגולחת. נולדנו זקנים עם קביים עקומים, וקומתנו התפוררה תחת משקלם.

ואם כל פורענות מתחילה בגדול ואחר כך מתמעטת לאט לאט עד שהיא מתפוגגת ונעלמת, חוץ מתבוסת יוני, שנולדה בגדול, והיתה כבדה עם כל דקה סטרילית שעוברת בחוגה של שעוננו, ועוד יותר. אנו אומרים שענן הקוצים הזה ייעלם; תבוסות נבטו סביבו, ונוזלי השבירה הגיחו מצדדיו, כאילו בכל פעם שהכוס פגע בצנצנת יוני שלנו; פנינו התמלאו דמעות, וכואב לנו כאב. פעולת הכאב קורעת בנו עור, ואולי כאב מרעיד בנו שיער שהפך לקוצים.

מכיוון שהערבים הם אמנים בריסוס מוות בסוכר, אמנים בזריעת אפר בעיניים, ואמנים ביישום שמות ותארים, הם קראו לתבוסה של יוני נסיגה, והצביעו על כך שהמלחמה החולפת הזו אינה אלא מעידה של סוס, שבקרוב עולה וממשיך את הצעדה המפוארת שלה לעבר התהילה זה מה שהכפיל את התבוסות שלנו אם התמודדות עם התבוסה מחייבת להכיר בזה קודם, כפי שציין מקיאוולי בספר הנסיך, אז האומה הערבית צחקה על זקנו של מצבה. תבוסה נקראה נסיגה, בדיוק כפי שהיא כינתה את קודמתה הנכבה: המזל שלנו הוא שאנחנו לא קוראים לדברים בכף היד.

יפן הפסידה במלחמתה, אבל היא קמה מקריסתה ומאסונה חזקה ומשגשגת, כמו גרמניה ושאר עמי העולם, פרט לנו תבוסתנו לא דועכת אלא לצמוח מאידך, והיא לא דועכת אלא להתרבות לכדי תבוסות הפזורות מכל עבר: כמה כישלונות עברנו אחרי יוני, מהפלישה ללבנון ועד הפציעה האחרונה בעיראק?!

בעבר נהגנו לומר שענבי החודש הזה (ענבים לפני הבשלתם) יישארו ענבים כל עוד יישארו הדליות, וכל שמשות העולם לא יבשילו אותם גם אם יגעו בהם עם הוורידים. החום הבוער של הענבים שלהם, והשיניים של הדורות הבאים שלנו יישארו, אם יצמחו להם שיניים, הם ייסגרו על ידי חטא האבות והמלח הרטוב של אבק השריפה שלהם.

היום התחלנו לקוות שהענבים שלנו לא יבשילו, מחשש שנתסס אותם במרתפים כיין מזויף ומקולקל, משכר עד כדי כך שניפול לתרדמה ארוכה.