למה אני עושה מה שאני עושה

ישראל היא הבית שבחרתי לחיות את חיי בו. החלטתי שאהפוך את ישראל לביתי כבר בגיל 16. בגיל 22 עליתי ארצה מניו יורק, ומעולם לא התחרטתי על החלטתי. ישראל אף פעם לא הייתה מדינה מושלמת, אף מדינה אינה מושלמת, אבל כשעליתי לישראל ראיתי בה ארץ של תקווה והזדמנויות, והיום אני מתקשה מאוד לראות זאת. בין סיום לימודיי בתיכון ובין תחילת לימודיי באוניברסיטה באתי לארץ בשנת 1975-1974 במסגרת התוכנית החד-שנתית של תנועת יהודה הצעיר, ובה חצי שנה חייתי בקיבוץ עין חרוד וחצי שנה הייתי בלימודים בירושלים. ממדריכיי בתנועה למדתי אז שעלייתנו המתוכננת לארץ אין משמעותה רק שינוי כתובת, אלא שינוי במהות חיינו מתוך מחויבות אישית לעזור להפוך את ישראל למדינה טובה יותר. באותה שנה למדתי שישראל ניצבת בפני שלוש בעיות קרדינליות: פערים ומצוקה כלכליים-חברתיים בין אזרחים (הפערים היו אז בעיקר בין יהודים אשכנזים למזרחים), מעמד האזרחים הערבים של ישראל (אחד מכל שישה ישראלים היה אז ערבי; באותן שנים כינינו אותם "ערביי ישראל"), ושאלת עתיד השטחים הכבושים והיחסים עם העם הפלסטיני שחי תחת ממשל צבאי ישראלי.

הנושא שעניין אותי ביותר היה השאלה הפלסטינית עוד לפני עלייתי ארצה. כסטודנט באוניברסיטה בארצות הברית התחלתי ללמוד ולקרוא עליה, ולפגוש פלסטינים וערבים אחרים כדי לנסות להבין מה הם בעצם רוצים. ביקרתי במשרד הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בניו יורק, שהיה אז במעמד של ארגון משקיף באו"ם. נפגשתי עם שגריר אש"ף באו״ם והצעתי לו שהארגון יכיר בישראל ויקבל פתרון של הקמת מדינה פלסטינית על השטחים שישראל כבשה במלחמת יוני 1967. תשובתו הייתה "על גופתי המתה; אתם היהודים גנבתם את אדמתנו, ואנחנו ניקח אותה בחזרה". אף שתגובתו לא הייתה בלתי צפויה, היא הייתה מדכאת. בלב ליבי סברתי שיום יבוא ואש"ף יתמודד עם מציאות קיומה של ישראל, ויחליט שעדיף לפלסטינים לשחרר חלק מאדמתם מאשר להישאר בלי כלום. כשעליתי לישראל ב-1978, החלטתי שעד שהנושא הפלסטיני "יבשיל" אקדיש את מרצי לעזור ליצור ישראל דמוקרטית ושוויוניתיותר באמצעות ניסיון לשפר את היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים. הצטרפתי לארגון מתנדבים בשם "ניצני שלום", והלכתי לגור ולעבוד בכפר הערבי כפר קרע במשך שנתיים.

מניסיון עבודתי בהתנדבות בכפר קרע הסקתי שיחסי יהודים-ערבים בישראל חייבים להיות באחריותה של המדינה, שמתפקידה להבטיח שוויון מלא בין האזרחים משני העמים, וששיפור היחסים בין אלה לאלה אינו צריך ליפול על כתפי ארגונים של החברה האזרחית. כתבתי מכתב לראש הממשלה, מר מנחם בגין, ובו הצעתי שמדינת ישראל תעסיק אנשים בנושא הזה כעובדי מדינה רשמיים. ראש הממשלה בגין ענה למכתבי והוזמנתי לירושלים לפגישה עם היועץ שלו לענייני ערבים. מאותה פגישה הופניתי לשר החינוך מר זבולון המר מהמפד''ל, המפלגה הדתית לאומית, והתקבלתי לעבודה במשרד לאחר שבסיועו של חבר הכנסת מוחמד וטד ממפ"ם נמצא בתקציב המדינה סעיף למימון תפקידי. התחלתי לעבוד במשרד החינוך כעובד מדינת ישראל הראשון, שתחום אחריותו הוא קירוב בין יהודים לבין ערבים אזרחי המדינה – הייתי בחור צעיר, עולה חדש וקיבלתי תפקיד בכיר במשרד החינוך! אליעזר שמואלי, מנכ״ל המשרד פתח לפניי את מסמך המדיניות של המשרד ״חוזר המנכ״ל״, ובאמצעותו הוא אפשר לי להשפיע על מדיניות החינוך של מדינת ישראללעידוד בתי ספר יהודיים וערביים להשתתף במפגשי תלמידים. נאבקתי על תקציבים לשם סיוע לבתי ספר בקיום המפגשים, ובסופו של דבר קיבלתי כסף לעבוד איתם. עם נווה שלום - ואחת אלסלאם, היישוב היהודי-הערבי שנוסד לא מכבר, פיתחנו תוכנית הדרכה להנחיה משותפת של מנחים יהודים וערבים, ובחוזר המנכ״ל עודדתי בתי ספר לקיים מפגשי תלמידים ביישוב חדש וייחודי זה. עם מר אלוף הראבן ממכון ון ליר, הקמנו ועדה ממלכתית של משרד החינוךלהערכת החינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום (המונח "דו-קיום" הומר מאוחר יותר ל"בניית חברה משותפת"), שבראשה עמד סמנכ"ל המשרד מר אריה שובל,ואני הייתי חבר בה. ההמלצה האופרטיבית העיקרית שלנו הייתה להקים במשרד החינוך מחלקה לחינוך לדמוקרטיה ולדו-קיום, וזו יושמה בידי שר החינוך הבא, נשיא ישראל לשעבר מר יצחק נבון. באותה תקופה שבה הוקמה המחלקה אני הקמתי את המכון לחינוך לדו-קיום יהודי-ערבי, שנרשם כעמותה, וניהלתי אותו בשיתוף עם משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך במימון של קרן הנס זיידל הגרמנית.

סברתי אז, ובמשך שנים רבות לאחר מכן, שישראל תוכל למלא את דרישתההגדרה שלה כמדינה הדמוקרטית של העם היהודי בתנאי שהעם הפלסטיני יוכל לחיות במדינתו העצמאית בשטחים שנכבשו בידי ישראל ב-1967.האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות הפלסטינית שלאחר מכן בנובמבר 1988 תמכו בעמדתי. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בא לעולם תהליך השלום ואיתו הבסיס לשלום עתידי – פתרון שתי המדינות. סברתי גם שלא מוסרי ולא צודק שאנחנו, היהודים שסבלנו מרדיפות כה רבות, נתייחס לעם הפלסטיני באותה צורה שבה התייחסו אלינו. יתר על כן, מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית עבור ישראל בקהילה הבינלאומית – היה בשלום ישראלי-פלסטיני היגיון ברור, והוא היה ללא ספק אינטרס של ישראל.

אבל נכשלנו. לא עשינו שלום. המדינה הפלסטינית לא קמה. ההתנחלויות התרבו והתרחבו. הכיבוש הישראלי התפשט והעמיק, והפלסטינים סובלים מידי ישראל בדרכים שאף בן אנוש המביט באובייקטיביות על המצב אינו יכול לקבל. נכון, לישראל ישנה הזכות להגן על עצמה, אך בעיניי ובעיני אחרים השותפים לדעתי הגנה זו אינה יכולה לכלול שלילת זכויות פוליטיות, אזרחיות וזכויות אדם ממיליוני אנשים. הטרגדיה שלנו היא שלעת עתה דווקא המתנגדים לשלום עם הפלסטינים ניצחו. פתרון שתי המדינות כנראה כבר אינו בר קיימא, אבל היעדרו אינו מוחק את העובדה הבסיסית והבהירה שמיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים חיים על פיסת האדמה הקטנה הזאת שבין הנהר לים. העובדה הזאת הפכה לעניין קיומי, היום יותר מאי פעם. אבל אני מסרב להיכנע לייאוש. הישרדותנו כעם תלויה בעשיית שלום עם העם הפלסטיני יותר מאשר בכל דבר אחר. גם אם אין כעת פתרון ברור ומוגדר לסכסוך הזה, אמשיך לפעול בכל יום כדי לנסות לעזור לכולנו למצוא את הדרך חזרה לשולחן המשא ומתן ובחזרה לתקווה שיום אחד נחיה בשלום.

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפושדרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילובפיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניףהמזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד שלמפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.