למה אני עושה מה שאני עושה

ישראל היא הבית הנבחר שלי. בגיל שש עשרה החלטתי להפוך את ישראל לביתי. בגיל 22 עברתי מניו יורק לישראל ומעולם לא התחרטתי על החלטתי. ישראל מעולם לא הייתה מדינה מושלמת, ואף מדינה לא הייתה. אבל כשעליתי לישראל, זו הייתה ארץ של תקווה והזדמנויות שאני לא רואה היום. כשביליתי את שנת הביניים בישראל בשנים 1974-1975 לתכנית שנת הלימודים של נוער יהודה, ביליתי שנה בקיבוץ וחצי שנה בלימודים בירושלים. למדתי מהמורים שלי שעלייה לארץ היא לא רק שינוי כתובת, זה צריך להיות שינוי במהות חיינו. להיות ישראלי פירושו התחייבות להפוך את ישראל למדינה טובה יותר. במהלך אותה שנה למדתי שישראל ניצבת בפני שלוש בעיות בסיסיות: פערים סוציו-אקונומיים בין אזרחים (פערים בין יהודים אשכנזים למזרחים), שאלות בנוגע לאום של אזרחי ישראל הערבים (אחד מכל שישה ישראלים כונה לאחר מכן "ערביי ישראל". ), והעניין של העם הפלסטיני והאדמה שנכבשה על ידי ישראל ביוני 1967 ובשליטה צבאית ישראלית.

הנושא שהכי התעניינתי בו היה הנושא הפלסטיני. כסטודנטית באוניברסיטה בארצות הברית, התחלתי ללמוד ולהכיר עוד פלסטינים וערבים כדי לנסות להבין מה הם רוצים. ביקרתי במשרד של הארגון לשחרור פלסטין, שם לארגון לשחרור פלסטין יש מעמד של משקיף באו"ם. In 1976, I met with the High Representative of the Palestine Liberation Organization and suggested to him that the PLO recognize Israel and accept a Palestinian state on land Israel captured in the June 1967 war. His response was, "Over my dead body, you Jews גנבנו את אדמתנו ואנחנו ניקח אותה בחזרה". למרות שלא היה צפוי, התגובה הייתה מאכזבת. האמנתי בלבי שיום אחד אש"ף יתמודד עם מציאות קיומה של ישראל ויחליט שעדיף להם לשחרר חלק מאדמתם מאשר אין כלום. כשעליתי לישראל ב-1978, החלטתי שעד שהעניין הפלסטיני יבשיל, אקדיש את מרצו לעזור ליצור ישראל שוויונית ודמוקרטית יותר על ידי ניסיון לשפר את היחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. הצטרפתי לארגון מתנדבים בשם מתמחים לשלום והלכתי לגור ולעבוד בכפר הערבי כפר קרע במשך שנתיים.

למדתי שיחסי יהודים-ערבים בישראל חייבים להפוך לאחריותה של המדינה להבטיח שוויון ולא רק עבודתם של ארגוני החברה האזרחית התנדבותית. כתבתי מכתב לראש הממשלה מנחם בגין ובו הצעתי שמדינת ישראל צריכה לגייס אנשים שיעבדו בנושא הזה. ראש הממשלה בגין השיב למכתבי והוזמנתי לבוא לירושלים כדי להיפגש עם היועץ הזה לענייני ערבים. מאותה פגישה הופניתי לשר החינוך מר זיפלון חמר מהמפלגה הדתית לאומית.

בעזרת ח"כ מוחמד וואטד מפ"ם, שמצא בתקציב המדינה הפרשה למימון תפקידי, התקבלתי לעבודה והלכתי לעבוד במשרד החינוך. הייתי בחור צעיר, עולה חדש וקיבלתי תפקיד גבוה במשרד. מסמך המדיניות המרכזי של המשרד שהוציא המנכ"ל אליעזר שמולי חתם על המדיניות החדשה שפיתח לרבות עידוד בתי ספר יהודים וערבים להשתתף במפגשים ביניהם. נלחמתי על תקציבים שיעזרו לי בתוכניות האלה ובסופו של דבר קיבלתי תשלום כדי לעבוד איתן. עם נווה שלום-והט סלאם, פיתחנו תוכנית הכשרה להנחיית מפגשים משותפת. יחד עם אלוף הרווין ממכון ון ליר, הקמנו ועדה ממשלתית להערכת חינוך לדמוקרטיה ודו-קיום (כפי שכינינו אותה בניית חברה משותפת בזמנו). בראש הוועדה עמד המשנה למנכ"ל אריה שובל ואני הייתי חבר בוועדה. המלצת היישום העיקרית שלנו הייתה הקמת מחלקת חינוך לדמוקרטיה ודו קיום, אותה יישם שר החינוך הבא, נשיא ישראל לשעבר יצחק נבון. לאחר מכן הקימה את המכון לחינוך לדו-קיום ערבי-יהודי, אותו ניהלה בשיתוף עם משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, במימון בעיקר מקרן הנס זיידל הגרמנית. I did that until the first intifada exploded when I left that job to start addressing the issue of Israel and Palestine.

האמנתי אז ובמשך שנים רבות שישראל תוכל למלא את תנאי ההגדרה שלה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי בתנאי שהעם הפלסטיני יוכל לחיות בארצו, בשטחים שנכבשו על ידי ישראל ב-1967, לצד לצד ישראל. האינתיפאדה הראשונה והכרזת העצמאות הפלסטינית שלאחר מכן בנובמבר 1988 נתנו אמון בטענותיי. I believed that if there was peace between Israel and Palestine, the Palestinian Arab citizens of Israel would not be viewed as suspects because of their identity with their people and not their state, and then true equality could be achieved within the State of Israel. זה היה הבסיס לתמיכתי בפתרון שתי המדינות. גם אני חשבתי שזה לא מוסרי ולא הוגן שאנחנו היהודים, שסבלנו מרדיפות כל כך הרבה, נתייחס לפלסטינים כמו שהתייחסו אלינו. יתרה מכך, מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית עבור ישראל בקהילה הבינלאומית - השלום הישראלי-פלסטיני היה הגיוני והיה עבורי, וברור שהוא האינטרס של ישראל.

אבל נכשלנו. לא עשינו שלום. המדינה הפלסטינית לא הוקמה. ההתנחלויות גדלו והתרחבו. הכיבוש הישראלי עמוק ונרחב מאי פעם, והפלסטינים סבלו מידי ישראל בדרכים שאינן מקובלות לחלוטין על כל מי שיכול להסתכל באופן אובייקטיבי על מצבנו. לישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אבל הגנה זו אינה כוללת שלילת זכויות פוליטיות, אזרחיות וזכויות אדם של מיליוני אנשים. הטרגדיה שלנו היא שהמתנגדים לשלום עם הפלסטינים ניצחו לעת עתה. פתרון שתי המדינות אולי כבר לא בר-קיימא, אבל זה לא שולל את העובדה הבסיסית שמיליוני יהודים ומיליוני פלסטינים חיים על פיסת האדמה הקטנטנה הזו בין הנהר לים. הנושא הזה קיומי מתמיד ואני מסרב להיכנע לייאוש. הישרדותנו כעם תלויה יותר בעשיית שלום עם העם הפלסטיני מאשר בכל נושא אחר. ללא פתרון סופי לסכסוך הזה, אמשיך לעבוד מדי יום כדי לנסות לעזור לכולנו למצוא את הדרך חזרה לשולחן המשא ומתן ולחזור לתקווה שיום אחד נוכל לחיות בשלום.