תוספות תיאורטיות לד"ר ג'ורג' חבש

תחנות מרקסיסטיות בהגותו ובפועלו של אל-חכים

"מי שרוצה להבין אותנו חייב להבין שאנחנו חושבים." אל-חכים רשם את האמירה הזו בשלב מוקדם, בהתאם לאמירתו של לנין, "ניתוח קונקרטי של המציאות הקונקרטית" וכי "התיאוריה היא מדריך לפעולה, לא דוקטרינה נוקשה. ."

החכם העלה שאלות אינטלקטואליות ופוליטיות מורכבות בהשראת נסיבות מורכבות ומורכבות, חיפש תשובות כתהליך נפשי חופשי, דיאלוג עם חבריו ועם הכוחות הפעילים ומונולוג עצמי (עדיף להיות לבד ולחשוב תוך כדי. הליכה, אפילו בחדר סגור), וכדיאלוג עם המציאות, נתוניה ומשתניה, כפי שהוא תמיד חושב. לאחר חשיבה מעמיקה "בו הסובייקטיבי והאובייקטיבי מתמזגים" מידע חושי לידע לוגי "ו" יצירתיות, הוא מחלץ (זה מונח שהוא משתמש בו הרבה) מסקנות ומנתח... הוא מדבר ומקשיב עמוק לאחרים, ורוב הזמן הוא מדבר אחרי אחרים. הנשק שלו הוא, ראשית, המוח, אבל " מפלגת החלוץ מונחית על ידי תורת החלוץ" מאת לנין, ועלינו להבין "מה חיוני במרקסיזם ומה נאמר בזמן ובמקום ספציפיים, בנוסף להבנת המשתנים." הדיאלקטיקה התיאורטית מוטלת על ידי הדיאלקטיקה של המציאות. קדושה ואינסופית, והכל בתנועה... "אנחנו חייבים להיות דיאלקטיים" מאת קסטרו, שם החכם חקר את החוויה הקובנית ונפגש עם נשיא קובה מספר פעמים... אדם חכם מקושר לפרקטיקה וללקחיה למרות לימודיו השונים ותרבותו השופעת בתחומים שונים... ומכיוון שלא היה הוא אוהב משפטים ומצבים מוכנים בהשראת אחרים.

שכן למרות המעבר שלו לעמדות אינטלקטואליות שמאלניות מרקסיסטיות-לניניסטיות, וקריאה מתמדת שלו לברית עם המחנה הסוציאליסטי האנטי-אימפריאליסטי... הוא היה מסוכסך בכמה נושאים מרכזיים עם ברית המועצות:

1- The position on Israel, as the Soviet Union was the second country to recognize Israel after announcing it in 1948, contrary to the Soviet position two years ago, which considered it impossible to divide Palestine due to the economic-geographic overlap between the two קהילות ערביות פלסטיניות, המהוות שני שלישים מהאוכלוסייה, והיהודי, שהפך לשליש מהאוכלוסייה... בעוד חבש דיבר על הגוף הזר ה"קולוניאלי והגזעני" ש"יצר את הדילמה הפלסטינית" ו" מקור המלחמות באזור" שאיתו "ההיסטוריה לא תתקיים במקביל" כ"משטר האפרטהייד בדרום אפריקה"... הקורא ל"מדינה דמוקרטית" בפלסטין "וצורות המאבק שהצטלבו...

2- העמדה לגבי האומה הערבית והאחדות הערבית מונחים אלו מהווים עמוד תווך ומטרות גדולות בפרויקט האינטלקטואלי-פוליטי שלו... בהמשך ידבר על מיצוי האנרגיה הפרוגרסיבית של הפרויקט הקטארי ועל כך שיש אין מוצא מ"פיצול ופיגור" אלא באמצעות הקמת מדינת הלאום... ויש שלושה מימדים:

א - הדרגתיות כל עוד לא קיימת אחדות מיידית, מפרץ, לבנטין, מגרב... לכיוון גישה פדרלית או יחידה, כלכלית לכיוון "שוק משותף" ופוליטית כלפי רשות מרכזית.

ב- דמוקרטיה, בהיותה תנאי הכרחי והכרח היסטורי, ובלעדיה לא ימשכו נוסחאות אחידות, עם המשמעות של דמוקרטיה מבחינת אזרחות, פלורליזם, שלטון החוק והפרדת רשויות... וגם חברתית. דֵמוֹקרָטִיָה.

ג - התוכן המעמדי, שכן הכוחות החברתיים המסורתיים והבורגנות הקטארית אינם מסוגלים לכונן מדינת אחדות, שלא לדבר על כך שהאינטרסים המקומיים הצרים והקשרים החיצוניים שלהם סותרים אותם, ולכן המעמדות העממיים של פועלים, איכרים, אינטלקטואלים ו. הבורגנות הזעירה מסוגלת להשיג זאת כתהליך מאבק ארוך.

3- התפתחות לא קפיטליסטית: ברית המועצות הגתה תיאוריה זו כהצדקה ליחסיה עם מדינות רבות בעולם השלישי, כולל מספר מדינות ערביות, אשר נוקטות מדיניות שאינה סובבת במסלול האימפריאליסטי, כמו הודו, מצרים, ועיראק.... בתקופת גורבצ'וב, הוא קרא למשטרים בעולם השלישי להתפייס עם הקפיטליזם (המרכז האימפריאליסטי).

לגבי חבש אמר כי לעולם השלישי אין ברירה אלא להתפתח בכיוון הסוציאליסטי, כמתחייב מהנהגת המעמדות המהפכנית בדרך הקובנית והווייטנאמית, ולכן המאבק פתוח באימפריאליזם ובכוחות החברתיים המקומיים הקשורים אליו. (עמודי התווך האימפריאליסטיים), או שמדינות העולם השלישי ילכו בדרך הקפיטליסטית, וכך הן יסתובבו במסלול האימפריאליסטי, במה זה אומר לשדוד את עושרה ולתפוס את נתיב התפתחותו.

בהתאם לכך, הגה חבש את חוק ה"ברית והסכסוך" עם משטרי ה"בורגנים הלאומיים", ואמר כי חוק הפיתוח של כוחות הייצור יוביל את המדינות הללו לקפיטליזם תלוי, ולא להתפתחות לא קפיטליסטית, לאור תמורות שהכוחות הכלכליים-חברתיים יהיו עדים להן בכיוון קומפרדור ובירוקרטי.התמורות במצרים הפכו לאמינות לחזונו והגיעו לשיא בקמפ דיוויד 1978.

המרקסיזם, בעצם, הוא התיאוריה של מאבק המעמדות במדינות הקפיטליסטיות, מבלי לשכוח את התוספת של לנין למאבק הלאומי נגד הקולוניאליזם, ולכן הסיסמה של המניפסט הקומוניסטי "עובדי העולם התאחדו" הפכה על ידי לנין ל"עובדי הפועלים". והעמים המדוכאים שלהם מתאחדים". גם לתיאורטיקנים המרקסיסטיים היו תוספות וחידושים, כלומר איך נוצר המאבק המעמדי? וכיצד השתתפו במאבק הלאומי במדינותיהם? איך הם הבינו את הפרטיות של מצבם? כאן הוסיפו החכמים.

בהתמדה על הגישה החדשנית והחריצנית, חבש לקח את היוזמה בסוף 1969 להקים את מפלגת העבודה הסוציאליסטית הערבית כמפלגה מרקסיסטית-לניניסטית שהתפשטה ברוב מדינות ערב... בהתאם לתזה של לנין על ידי הקמת מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית בשנת רוסיה (לא הרוסית), שהובילה את מהפכת אוקטובר מאוחר יותר. ומצטלבת עם התיאוריות של ההוגה המרקסיסטי הערבי אליאס מורקוס, חבר שלו, בספרו "המפלגה הפרולטרית הערבית".

בסוף שנות השבעים הוא ביקש להקים חזית פרוגרסיבית ערבית, דבר שמצא הד בסעיף תוכנית מפורש בהחלטות ועידת החזית העממית הרביעית ב-1981, מבלי לנתק את קשריו עם הוועידות הלאומיות הפופולריות שכללו את כל הצבעים של הקשת הפוליטית, האינטלקטואלית והאזרחית.

באשר לפלסטין, הוא הוביל את החזית העממית כסיעת גרילה שמאלנית מרקסיסטית-לניניסטית הדוחה את החלטה 242 ותורמת עם פלגים לוחמים אחרים להישג המהפכני העכשווי.התנועה הפלסטינית לאוסלו... עם המצור והסנקציות הכספיות הנובעות מכך. ואפילו ביססו ערכים מתורבתים בניהול סתירות פנימיות, איסור שימוש בנשק, הבחנה בין כל הסתירות (העיקרית, הראשונית, המשנית, המזדמנת והזמנית...) בגישה חיונית להבנת מוחשי והדיאלקטיקה שלו... זה לא היה מקרי שהוא נמנע מכל קונפליקטים פנימיים עקובים מדם.

כדי להגן על צעדת השחרור, להנציח את הזהות הלאומית ולאחד את רצון העם, משולבים שני הקצוות:

א - הגנה על מ. ט . ו.

ב' - השתדלו להגן עליו מפני החלקה והתעמת עם שליטה והחלטה אינדיבידואלית ולמחק את האמנה. הוא קרא לבנות אותו מחדש כהתייחסות מקיפה הכוללת את כל המרכיבים על יסודות דמוקרטיים... בדבריו על כוחות האסלאם הפוליטי הבחין בין "איסלאם מתקדם" שמתנגש עם האימפריאליזם וישראל, לבין "איסלאם ריאקציוני, רואים באמונה עניין של מצפון אישי, גם אם היא חילונית ומחפשת מדינה שההתייחסות שלה היא החוקים הקובעים אותה. רשויות חקיקה ומה שקיים במורשת הדתית, לא הטקסט הנוקשה, בין אם דתי או לא דתי. .. החיים משתנים והכל משתנה.

מההיגיון של הדברים הוא לראות באל-חכים סמל נוצץ של תנועת השחרור הערבית והפלסטינית, סמל המתנשא בשמי חלומות מהפכניים. וקשור למחר. גם כשהקים את "מרכז המחר הערבי" ואני הייתי אחד המשתתפים בדירקטוריון שלו, המניע העיקרי שלו היה לענות על השאלה: למה נכשלנו ומה צריך לעשות? עם המחקרים המעמיקים שנדרש... בהקשר זה יצא לאור הספר (ישראל מבפנים), ומשפחתו הוציאה את הספר (מהפכנים לעולם לא מתים), המזכיר זיכרונות קצרים בהם הוא עונה על שאלות עיתונאיות מצומצמות, שבו ניכרים המעמד שלו, הלאומיות, הלאומיות ומאפייני הפרויקט הפוליטי שלו - האינטלקטואל שמתרחק מאליטיזם, עצלות, מרקוריאליזם, התחמקויות אקרובטיות, "אוי, אנחנו לבד" ודבקות בשיטה הרשמית ובפרויקט האמריקאי. .

הצעדה של אל-חכים הפכה לדף בהיסטוריה הערבית בת זמננו, ולגורם ביצירת היסטוריה.... בעמידתו האיתנה במטרותיו ובתחושת האחריות הפוליטית שלו מהולה במוסר המידות הטובות, הוא הקים כוח למופת. המסית ומנחה את מי שמגן על זהותם הלאומית במסגרת זהותם הלאומית, ואת אלו המשתייכים לזהותם האינטלקטואלית השמאלנית על סמך זהותו התרבותית ההיסטורית.