חמישים ושש שנים לאחר הכיבוש של 1967.. הנושא הפלסטיני, לאן?

שניים מהעם הפלסטיני אינם חלוקים ביניהם לגבי מידת הסכנה העומדת בפני הגורם הפלסטיני, ובנוגע לתוכניות החיסול נגד זכויות לאומיות, לרבות חיסול היכולת לשרוד ולהתקיים.

אתה שומע דיבורים כאלה מהרוב המכריע של הרוב המכריע של האנשים, ואת תדירות האשמת ההנהגה השולטת בזירת הפילוג והאפשרויות הפוליטיות הכושלות שלה, "האנטגוניסט והרשלן" האחראיות למציאות הזו, וההתפוררות כתוצאה מכך של התנועה הלאומית, הולכת ומסלימה, וזה נכון במאה אחוז, אבל זה תלוי.בנקודה זו, למרות הניסיונות העובריים המפוזרים המבקשים לשנות אותה, בעוד הסבל של הרוב הזה והדאגה לגורלו הלאומי נמשך ומעמיק. שומעים גם אמירות המזהירות מפני הסכנה לגורל הלאומי של אלו השולטים בסצנה הזו ונאחזים באינטרסים הפלגתיים והפרטיים שלהם, והם חוזרים בקינות על כך שהעולם אחראי לתוקפנות ישראל ולאגרסיביות ההולכת וגוברת, ולמרות שזה גם נכון, היא מתמודדת רק עם המאבק על פירורי הכוח והאיום בפירוקו.באמצעות מדיניות פיוס האויב במרדף אחר הישרדות גרידא, כאילו הכיבוש הוא מקור הלגיטימיות שלהם, ולא האנשים שהחוקתי והחוקתי שלו. הזכות הלאומית הוחרמה על ידי בחירת נציגיהם, בחירת מנהיגותם, תיקון הדרך, החזרת העניין למקומו והחזרת הזכויות משולביו, אז איך אפשר להתאחד על ידי פיוס האויב ובקשת העולם להתעמת עם תוקפנותו? !

דרך השינוי, או לפחות הרפורמה הרדיקלית וזכויותיה, נודעה מבחינת המטרה ומפת הדרכים שעשויה להוביל אליה, אולם נראה כי השאלה אילו כוחות חברתיים מוכשרים להוביל שינוי זה היא. עדיין מעורפלת והתשובה עליה מעורפלת יותר, ויש להתייחס אליה באופן קונקרטי אם אנו רציניים. על ידי יצירת שינוי או רפורמה ממוסדת, באופן שתורם להתגבשות תנועה משפיעה ונרחבת, ונפתח לדרישות של אסטרטגיית מאבק השומרת על הזכויות הלאומיות של עמנו, ומספקת את המרכיבים ליכולת העמידה והישרדות של אנשים כמנוף העיקרי לכל פרויקט לאומי או אסטרטגיית מאבק להשגתם.

עד כה, אבחון המציאות והניסיון לרשום טיפול לא הותירו את התשובה לשאלה, שהיא האם ניתן לצאת מצוואר הבקבוק על ידי החזרת החושים של מי שהכניס אותנו אליו, כלומר על ידי הסכמה. לסיים את החלוקה, או שעזיבת צוואר הבקבוק מצריכה נשא חברתי אחר גם אם זה מביא להפסקה, אותו בקבוק. מובן מאליו שמי ש"החליק" מהעניין הלאומי ומציאות מצב הפילוג, "ואני אומר שהם חמקו מזהירות מפני נטילת הסיכון בהקלת האשמות, או הטלת ספק בפטריוטיות של מי שזה לא יהיה. " ואחרי שש עשרה שנים של המשך שלה לקראת מצב של הפרדה, הם מבינים וחוזרים שמה שקורה הוא לא זה משרת רק את ישראל, אבל הם לא עושים דבר כדי לעצור את הפארסה הזו, שלמעשה היוותה בסיס וחוד חנית ש העז בפרויקט הציוני לאמץ אסטרטגיה לפיה הפתרון למשבר של הפרויקט הקולוניאלי הכפפה שלהם טמון באפשרות של חיסול הפרויקט הלאומי הפלסטיני, והשלמת התוכניות לעקור את הפלסטינים מארץ זו כנדרש. פרויקט ציוני מצוואר הבקבוק ומהמשבר ההיסטורי שלו, המסביר את התפניות המהירות במשטר הישראלי לכיוון הימין הפשיסטי, העומד בחזית ומסוגל לבצע את המשימה הזו.

התברר שמי שהביא את המצב לנקודה זו אינו רוצה או במקרה הטוב אינו מסוגל, וייתכן שעדיין יאמין שאין זה האינטרס שלו לשנות, כלומר הוא לא יהיה חלק לא מהרוויזיה ולא מהעתיד של הפתיחה הדרך להשתתפות העם בתהליך השינוי, אלא הוא יחסום אותו בכל כוחו, כולל עוד ויתורים לאויב ולא רק לפייס אותו כדי לשרוד ולזכות בייצוג של סוכנות הביטחון.

וכך זה; מה יש לעשות כדי לשמר את הקורבנות וההישגים שבני עמנו שילם עליהם ביוקר בדם ילדיו ובסבלו של עם שלם מאז "הנכבה 48" ותבוסת 1967, שיום השנה שלה חל בחמישי ליוני. אתמול כבר ציינתי שהדבר מצריך בניית חזית עממית רחבה כדי להפיל את תרבות הפילוג, השליטה, ההדרה ומונופול הכוח והמשאבים, וחזרה לתסמונת האחדות והדמוקרטיה, אבל השאלה שעדיין לא קמה. נענה כיצד ניתן לעשות זאת? כאן ומתוך עמדה של הבנה שהרוב העממי מושפע וחש את מידת הסכנה הקרבה, אך מאמין בקושי לשנות עקב התלות ההדדית בין אינטרסים סיעתיים והאופורטוניזם העצמי של אלה שמחזיקים במושכות הזירה ותומכים בכוחות האינטרס האזורי והישראלי לשמור על המצב כפי שהוא.

האפשרות להשיב את המטרה הלאומית מציפורני הפילוג ולשמור על זכויות לקראת השבתן משיני הדחפורים ותכניות הכיבוש היא אחריות אינטגרלית מהנמוך לגבוה ולהיפך. כאן הדיון צריך להתמקד במי הם האישים המתאימים לכך מבחינת הפטריוטיות שלהם, מעמדם המקומי, האזורי והבינלאומי, ניקיונם וניסיונם, כדי להשיק יוזמה קולקטיבית ברורה, ספציפית ומוחשית שבה הם לוקחים על עצמם את האחריות ההיסטורית שלהם. על ידי זריקת אבן רצינית לבריכה העמוסה, באופן שמתכנס לשאיפות הרוב הדומם ומגיב להן, נותן להם את התקווה לאפשרות לשינוי גם אם ידרוש מהפכה חברתית ונכונות לשלם את מחירה. , מה שפותח אפשרות ריאלית להחזיר את מעמד העניין הפלסטיני והמוסדות הלאומיים המאחדים ומצפן המאבק הלאומי בכיבוש. גם באחריות מינימלית שלא להתעמת עם יוזמה כזו ולהגיב למפת הדרכים המעברית שהוצגה. על ידי זה, במיוחד מבחינת שיתוף כולם בהובלת הגורל הלאומי לקראת בחירות דמוקרטיות הוגנות ושקופות, או שהם הציבו את עצמם מחוץ לתחום האחריות המופקדת עליהם ומה זה אומר מבחינת זכויות.