שביל הכפילות הארוך של ישראל - איך התמיכה המערבית זרעה את זרעי רצח העם בעזה

כשישראל חיה באופן קבוע מחוץ לחוק, הלכה כעת כל כך רחוק שאפילו יחסיה עם ארה"ב מתקלקלים.

אף מועדון בעולם מלבד האומות המאוחדות לא מאפשר לחבר להפר את האמנה והכללים שלו ללא הגבלת זמן. במועדונים אחרים, החבר יוזהר פעם אחת, פעמיים ושלוש, אך אם החוקים עדיין מופרים למרות האזהרות, החבר ייסרק. זה צריך להיות, וכנראה יהיה, גורלה של ישראל אם ארה"ב לא עמדה על הפרק כדי להקהות כל ניסיון להעניש אותה על הפשעים החמורים שהיא ביצעה ב-76 השנים האחרונות.

ישראל חיה לצמיתות מחוץ לחוק, והלכה כעת עד כדי כך שאפילו מערכת היחסים שלה עם ארה"ב מתקלקלת, בעיה שנתניהו מצפה שתיפתר כשטראמפ יחליף את ביידן בנובמבר. אולי זה לא יקרה, אבל נתניהו מטיל את הקובייה בציפייה שזה יקרה ושהוא יוכל להחזיק מעמד עד אז, על ידי השארת ישראל במצב מלחמה.

סירובה של ישראל לציית לכללים עיצב את קיומה עוד לפני שהפכה למדינה. היא השתמשה בהחלטה משנת 1947 כדי להצדיק את קיומה ולאחר מכן התעלמה ממנה. הקצה 54 אחוז מהקרקע שלקחה 78 אחוז; ירושלים הייתה אמורה להיות אזור בינלאומי, אך ישראל תקפה את העיר ולקחה את המחצית המערבית לפני שנעצרה על ידי התערבות בינלאומית בצורה של משא ומתן להפוגה.

בעוד לח"י (כנופיית שטרן) היא שרצחה את מתווך מועצת הביטחון של האו"ם פולק ברנדוט בספטמבר 1948, הרחקתו מהמקום הסירה מכשול בדרכה של ההנהגה הציונית, שלא התכוונה לקבל את המלצת החלוקה על ירושלים.

האמת היא שלישראל לא הייתה כל כוונה לציית לשום החלטה של האו"ם הנוגעת לפלסטינים, ולמדינות סביב פלסטין, שאינה מתאימה לאינטרסים הטריטוריאליים והאסטרטגיים שלה, שמשמעותם בעצם כולם, דפוס שנמשך עד היום. .

הכרזת העצמאות'

במאי 1948, אז כבר טוהרו מאות אלפי פלסטינים מבחינה אתנית, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ה'עצמאית'. למען האמת, כתנועת מתנחלים קולוניאלית אירופית, לישראל לא הייתה יותר זכות לעצמאות מאשר למתנחלים הלבנים של מזרח אפריקה.

ההצהרה של בן-גוריון לא הייתה שונה במהותה מהכרזת העצמאות החד-צדדית מהממלכה המאוחדת שהוציאה 'ראש ממשלת דרום רודזיה', איאן סמית', ב-1965, לאחר שסירב לקבל את השלטון הרובוטי כתנאי לעצמאות.

איפה ההבדל היה בהשלכות.

בעוד שדרום רודזיה הוחרם בינלאומית עד שסמית' נאלץ להיכנע ולחתום על ההסכם שהביא לשלטון רוב במדינה חדשה, זימבבואה, הציונים יצאו מזה בשלום למרות ההפרה של זכות ההגדרה העצמית של 'עמים'. אוסף כוח מאז 1918, נכתב במאמר הראשון של מגילת האו"ם ב-1945 ומובטח על פי החוק הבינלאומי.

כאשר הוכרה כי לדה-קולוניזציה תהיה חשיבות מרכזית בסדר העולמי שלאחר המלחמה, ההתייחסות של האמנה ל'עמים' נועדה בבירור לעם ילידים שחי על אדמתו, ולא מושבה מתנחלים לא-ילידים שהוקמה על אדמה זו. .

אין קושי להבין מדוע ישראל יצאה מזה ואיאן סמית' לא: לישראל היו ארצות הברית ובעלות בריתה המערביות מאחוריה לאורך כל הדרך ולסמית' לא.

תמיכה בארה"ב

הבית הלבן הוא שדחף את החלטת החלוקה, לאחר שהיה ברור שהיא לא תעבור אלא אם יופעל לחץ על ממשלות פגיעות - בעיקר עניות ותלויות בתמיכה כלכלית - שסביר להניח שיימנעו או יצביעו 'לא'.

"הלכנו על זה", אמר קלארק קליפורד, היועץ המיוחד של נשיא ארה"ב הארי טרומן. "זה היה בגלל שהבית הלבן היה בשביל זה זה עבר. שמרתי על התחתית של משרד החוץ".

בעוד טרומן ניגן בפני קהל מקומי, אי נחת מתמיכתו בישראל הייתה נפוצה בקרב אנשי המקצוע במחלקת המדינה. כבר ב-1946, דין אצ'סון, תת שר החוץ, תיאר את המחלוקות על המדיניות הפלסטינית כ"מלחמת אזרחים לאורך הפוטומק".

בתחילת 1948, המשלחת האמריקנית באו"ם הייתה בטוחה בהבטחת תמיכה בהחלטה שתפקיד את פלסטין בנאמנות בינלאומית, שכן היה ברור שלא ניתן להשיג חלוקה בדרכי שלום.

ב-8 במרץ, טרומן אישר למחלקת המדינה להציג נאמנות "אם וכאשר יהיה צורך". ב-20 במרץ אמר מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל כי "המלצתי על כך (נאמנות) לנשיא והוא אישר את המלצתי".

עם זאת, אחת עשרה דקות לאחר שבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי, הכיר טרומן בישראל מבלי ליידע את המשלחת האמריקנית באו"ם עד לרגע האחרון. ראשה, וורן אוסטין, עזב את העצרת הכללית כדי לקבל שיחת טלפון והחליט לא לחזור, והותיר את האחריות להכריז על החלטתו של טרומן למישהו אחר.

בדצמבר 1948, האסיפה הכללית קיבלה את החלטה 194. היא קבעה את זכות השיבה לכל הפלסטינים המוכנים לחיות בשלום עם שכניהם או פיצוי על רכוש שאבד או ניזוק שישולם, "על פי עקרונות החוק או שוויון צריך להיעשות. טוב על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות", ברור עם ישראל בראש הרשימה.

איך לקחת את הארץ בלי העם הייתה הדילמה המרכזית של הציונות כל הזמן אבל זה שהעם צריך ללכת היה ברור.

"חייבים לגרש ערבים"

במכתב לבנו בשנות ה-30 כתב בן-גוריון כי "עלינו לגרש ערבים ולתפוס את מקומם", ציווי שחזר עליו בתחילת 1948 כשכתב ביומנו על גירוש תושבי העיר הפלסטינים "כדי שהעם שלנו יוכל להחליף אותם". ושל גירוש פלסטינים בדרך כלל בחסות פעולות צבאיות. לאחר שנעלמה, ברור שישראל לא התכוונה לאפשר להם לחזור.

מעולם לא שולמו פיצויים, אף פלסטיני לא הורשה לחזור וישראל אפילו לא מכירה בזכות השיבה החוקית שלהם, בניגוד ל'זכות' הכוזבת של מתנחלים שלא ניתן היה לומר כי הם 'חוזרים' לאדמות במדינה. שמעולם לא חיו.

ב-1949 עלתה שאלת חברותה של ישראל באו"ם. בהחלטה 69, שהתקבלה ב-4 במרץ, החליטה מועצת הביטחון שכ"אומה שאוהבת שלום" יש להעניק לישראל חברות באו"ם.

בהחלטה 273, שהתקבלה ב-11 במאי, העניקה האסיפה הכללית לישראל חברות. בוויכוח, הנציג הישראלי אבא אבן הבטיח ללשכה שישראל תכבד את התחייבויותיה על פי החלטה 181 – המלצת החלוקה משנת 1947 – והחלטה 194 משנת 1948, המקיימת את זכות השיבה הפלסטינית.

אבן נתן "תשובה חיובית בלתי מסויגת" כשנשאל על החלטה 194, ואמר כי "בכל האמצעים העומדים לרשותנו", ישראל תמלא את תנאי ההחלטה. עם זאת, הוא סירב להגיב כשנשאל אם ישראל תשתף פעולה או תוציא לפועל את הבינאום של ירושלים.

החלטה 273 של העצרת הכללית ציינה כי "לפי שיקול דעתה של מועצת הביטחון", ישראל "כמדינה שוחרת שלום" מקבלת ללא סייג את התחייבויותיה של אמנת האו"ם "ומתחייבת לכבד אותן מיום הפיכתה לחברה באו"ם.

37 משלחות הצביעו בעד ההחלטה ו-12 נגד, עם תשעה נמנעים. באופן משמעותי, הם כללו את הממלכה המאוחדת, שחסותה על הציונות הייתה הצעד הראשון לקראת קטסטרופה בארץ ישראל.

הטיהור האתני על ידי "מדינה שוחרת שלום" זו ב-1948 וההתחייבויות שישראל מעולם לא התכוונה לעמוד בהן החלו שובל ארוך של טבח, כפילות והפרות סדרתיות של החוק הבינלאומי ברמות רבות. הם הזרעים שנזרעו מזמן לרצח העם "הסביר" שמתבצע כעת בעזה.